מתגעגע

את יואל זפרן מעכו לא הכרתי רק שמנו נקשר אחד לשני, ביום בהיר בשנת 1985 כמדומני קבלתי טלפונים בהולים יואל אתה בסדר? כן עניתי הכל בסדר למה מה קרה? שמענו שנפלת בתאונת אימונים. מאז אותו יום שמי נקשר לעד ביואל זפרן מעכו שנפל בתאונת אימונים יהיו זכרו ברוך.

היה בחור מדהים ונפל בגבול לבנון. יהי זכרו ברוך

גדעון ליכטרמן, שנה למותו. בדיוק בערב זה, ליל יום הזיכרון תשס"ג, נגדעו חייו של גדעון ז"ל מירי מחבלים סמוך למקום מגוריו בגבעת אחיה הסמוכה לשילה. גדעון, בוגר הישיבה בבית אל, הצנוע והעניו, השקט והנחבא אל הכלים, עדין הנפש, בעל לב טוב, מתמיד בתורה, עוזר לכל דורש. מותו אף הוא היה בעת שהלך לעזור לזולת, להסיע מישהו ברכבו כטרמפ. זוהי מסכת חייו של גדעון ז"ל. תורה וחסד. מסירות ואהבה גדולה למולדת, לציונות, לאהבת הארץ, ואהבת התורה. יהי זיכרו ברוך, ו"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".

רחלי, שנתיים עברו. שנתיים מאז אותו רגע נורא שבו נודע לנו שאת אינך. שנתיים בהן אנו מביטים על התמונות שבאלבום. מחיים את הסיפורים והחוויות. נזכרים ומזכירים. מנסים לנצור את אותם הרגעים, את תום הנעורים שנקבר עם מותך ואת שמחת החיים. את החיים. ממשיכים את העלילה כאילו החיים הם סרט, אלא שבסרט ההזוי הזה שנקרא המציאות אין happy end. וככל שהזמן עובר הגעגוע רק מתגבר. וכל פיגוע וכל הרג של חפים מפשע מחזיר אותנו אל אותם רגעים קשים. אל המחנק בגרון והעיניים המנצנצות מדמעות. רחלי בשבילנו את כאן. את איתנו. אנחנו חיים אותך בניינו. מדברים עלייך ואיתך. מדמיינים. תוהים. יודעים שאת אינך ומסרבים להאמין. המחשבה אילו באמת היית כאן היום לא מרפה לרגע. מקווים שבכל רגע תפתח הדלת, ואת, בעיניים נוצצות ובחיוכך הכובש, תגידי לנו שממך לא נפטרים כל-כך בקלות. מקווים. יודעים שאת אינך ומסרבים להאמין. פרופ' אסא כשר כתב: "המוות של אדם יקר לי הוא אור שחור בתוך לבבי... הוא אור שחור מפני שאני נותן לאותו אדם אהוב חיים בלבבי. חיים שהם כמו אור. כמו ניצוצות. מבהיקים אבל שחורים... אדם חי בלבבות, במותו הוא אדם שיש לו חיים בתוך משמעות החיים של אדם קרוב..." באותו אופן, כמין כוכב, שמורה לנו את הדרך, בתוך העלטה שבה אנו חיים מאז מותך, מאירה לנו דמותך. זוכרים אוהבים ומתגעגעים... תמיד.

הסתובבנו באותה שכונה בק אתא.לא נמניתי על חבריך הקרובים אך תמיד שמעתי מפה לאוזן על מעלליך וגבורתך.ביום הכיפורים ההוא נלקחת מעמוד התפילה ישר למלחמה ואיכשהו תמיד קשרתי את לפסוק -מעם מזבחי תקחננו למות .יהי זכרך ברוך

ליוני ומשפחתו...כבר שבע שנים עברו מאז האסון שתפס את כולנו בהכנות לתרגיל החטיבה הגדול ביותר, אי שם בין האוהלים בתקוע...דברתי היום עם זאביק בטלפון, מעין מנהג שכזה של כל שנה שבו אני או הוא מתקשרים אחד לשני ומתעדכנים האחד על חייו של השני, וגם מדברים עליך יוני, ועל המשפחה שלך, ועל מערכת היחסים הסבוכה של מפקדנו האהוב גלעד, ועל כך שאביך, כך אני מרגיש ויודע, סלח לו לבסוף....זאביק הזכיר לי היום בשיחת הטלפון השנתית איך נכנסתי לאוהל, ואמרתי לו: "יוני נהרג בתאונה"....הוא חשב שאני לא רציני בדבריי, הרי תמיד הייתי "המשוגע" של המחלקה המיוחדת שלנו, אבל מיד הוא הבין....אני זוכר שכפיר ועוד חייל נסעו לזהות את גופתך, וכשחזרו אמרו שאתה שלם כולך ללא פגע....משום מה זיכרון חזק שחרוט אצלי הוא דבר משעשע ומצחיק, כשאתה ואריאלה לקחתם אבטיח לעצמכם ולא רציתם לחלוק אותו עם אף אחד, אני וזאביק צחקנו עליך, ואמרנו שאתה מפונק.....לא היה לי מושג וחצי מושג על חייך האזרחיים, והאמת היא שמעולם לא כך הצלחת להשתלב בחבורה ההדוקה של המחלקה....אני לא חושב שמישהו באמת הכיר אותך אז לעומק....עצוב לי להגיד שהכרתי אותך לעומק רק אחרי מותך, ורק דרך משפחתך והחדר שלך ברעננה התחלתי להבין מי אתה...או מי היית.....לא יכול לתפוס עדיין את כל העניין המטורף הזה שנהרגת יום לפני יום הולדתך ה - 19....לא יכול לתפוס את כל נושא הגורל הזה שמתעתע בנו, הרי אני אדם כל כך רציונלי, איך קרה כזה דבר, הנסיבות המטורפות והבלתי נתפסות האלה יוני, הרי נסעת אל הוריך, ויום ההולדת שלך....נסיתי היום להתקשר אל אמך וב - 144 הופיעו שני מספרים סלולריים...רציתי להגיד לה שלא שכחתי, ולשאול אותה האם יש דבר מה שבו אני יכול לעזור...לא בשביל הבנאליות שבמשפט זה...אלא באמת, אני באמת רוצה לדעת מה שלומה, ומה שלום אחיך, ואיך לעזאזל גיליתי שאביך נפטר רק באזכרה לפני שלוש שנים....באזכרה עצמה.....אף אחד מאיתנו חוץ מגלעד לא ידע...פתאום אמך מלי, עמדה מול שני קברים, עצוב לי לומר זאת, אך הרגשתי אז שהצער הביא למותך של אביך ושבר אותו..גלעד אהב אותך מאוד יוני, אני ושאר האנשים במחלקה עדיין לא כל כך הכרנו אותך, ולפעמים נראית כמי שלא שייך למקום, לזמן, לאנשים, ומישהו החליט כנראה שאכן כך הם הדברים, וקטף אותך בהפתעה....אני חושב עליך יוני, וכועס על עצמי על כך שאנני מקפיד דיו לבקר את משפחתך, ודי מוזר לי לכתוב את הדברים כעת....רציתי גם לכתוב לך כאן על תמונה קשה שנחרטה בראשי מהשרות הצבאי...יוסי בכר משליך את הכומתה האדומה לקברו של איתן בלחסן ז"ל.....משהו שנכנס לקרביים ונותן לך בעיטה עמוק בבטן....כל התמונות הללו....גם של גיא מדמוני ז"ל שנהרג מפגיעת אוטובוס בגבעת החרסינה...המון דמויות שכל שנה עולות חזרה לראש....הייתי חייב להוציא את הדברים החוצה....יהיה זכרך ברוך יוני, זוכרים אותך מהמחלקה....יהי זכרם של כל חללי מערכות ישראל ברוך....ואבא, אתה חסר לי כאן ברמות שאנני מסוגל לתאר בעמוד זה....אני אוהב אותך.....

הנני משתתף באבלכם ובצערכם על היקרים מכל, היות ואינני מכיר אותכם באופן אישי אני לקראת גיוס ואני יכול להבין את הכאב שנתון בליבכם, שלא תדעו עוד צער ויגון , רק אושר ושלווה ואהבה לכל בני ישראל. האהבה תשאיר אותנו מלוכדים וחזקים... אמן

חבר טוב

כמעט שלוש שנים מאז שהלכת לעולמך, כולנו מלאי געגועים אליך, יהי זכרך ברוך ותהיי נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן.

נרצחה בפיגוע ירי בכביש המנהרות שבין גוש עציון וירושלים. הותירה אחריה בעל ו-4 ילדים.

זוכרים ומתגעגעים יהי זכרך ברוך

אספר בדימעה על בן אחי יהודה, אשר נפל מות גיבורים לפני כעשר שנים במוצב ריחן בלבנון הארורה. עלם חמודות שבחייו הצעירים הספיק לתרום מה שאנו טרם הצלחנו להגות. אודי נולד בירושלים והתחנך בה. היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא והשתתף בפעולות התנדבות בצינעה וכמתן בסתר. רק לאחר נפילתו נדהמנו לשמוע מאזרחים, מחברים וממורים לאיזו פיסגת התנדבות ותרומה הוא עלה. הכל בהשקט ובצינעה. אודי התנדב לשירות צבאי בצנחנים ושובץ בפלוגת סיור הקשר החטיבתית. כעבור זמן קצר הוא נבחר לקורס קצינים וסיים כצוער מצטיין. מיד לאחר הקורס הוא שובץ כמדריך קצינים והיווה דוגמה ומופת לאומץ לב, מסירות והקרבה, לצד מקצועיות ללא פשרה. אולם כל העת הוא המתין בקוצר רוח לשוב כקצין ביחידתו בחטיבת הצנחנים. והיום הזה הגיע. אודי שב לפלוגתו הקרבית בצנחנים וכעבור תקופה קצרה עלה עם חייליו לפעילות מבצעית בלבנון. הם קיבלו את הגיזרה הקשה מכולן, את מוצב ריחן . בבוקרו של יום יצא אודי בראש חייליו למשימת סריקה ופתיחת ציר, כדי לקדם את רעת מחבלי החיזבאללה. לא חלפו דקות רבות ולעבר הכוח נפתחה אש תופת של פצצות מרגמה וטילי סאגר. אודי שפיקד על הנגמ"ש המוביל נותר כמפקד על הצריח כדי לוודא שכל חייליו תפסו מחסה וכי לכולם שלום. אך המוות ארב לו, למפקד הצעיר והמסור. טיל סאגר שכוון לעבר הנגמ"ש פגע בו ומאז הוא איננו עוד. קשה לדמיין ולתאר איך עלם צעיר כל כך הותיר אחריו מסכת ערכים כה מפוארת, לצד פצע פתוח בנפשנו הממאן להגליד. אלפים- אלפים הולכים בדרכו ולאורו. צעירים וזקנים כאחד. כולם מדברים על "נתיבי אודי". גם בצה"ל הוקירו את דרכו הערכית, היהודית והציונית, עוד בחייו ולאחר נפילתו. מאז ועד היום הזה מקיימים צוערי קורס הקצינים של חיל הקשר סידרת חינו ומסע מיוחד תחת הכותרת "בנתיבי אודי". אודי מהווה עבור הצוערים דוגמא ומופת ללוחם עז, עם נפש וחמלה יהודית. אודי הוא הדמות הנערצת, כמו חבריו הלוחמים העבריים מזה דורי דורות, אשר עתידו של העם היהודי וערכיו המוסריים, הם-הם הצופן להיותנו עם סגולה. עם סובל ונרדף אשר עמד על נפשו להקמת המדינה ולשמירה עליה. חבל, חבל כל כך על נפילתו. כשאני מביט בחבריו ובידיהם התינוקות, ליבי נקרע והלב דואב ומסרב להינחם. אספר עליו רק סיפור אחד קטן שילווה אותי לעולמי עד: במהלך שירותו כמפקד בקורס קצינים הוא בא לבקר אותנו בביתנו בהרצליה. במהלך כל הערב נראה היה מוטרד ונפשו לא ידעה מנוח. חשבתי לעצמי שהוא ודאי עייף, אך לפתע פנה אלי וסיפר לי חרישית על צוער במחלקתו, יליד דימונה ,הנתקל בקשיים בקורס הקשה ובשל כך שקלו המפקדים להדיחו מקצונה. אודי סיפר כי נודעו לו הנסיבות הקשות מנשוא שפקדו את משפחתו של הצוער, בגלל בעיות פרנסה וחולי. אודי אמר לי שהוא לא מתכוון להשלים עם העניין וכי בכוונתו להתאמן עם הצוער ולהשלים את החסר בשעות הלילה, לאחר שכל הצוערים ישנים. כל שביקש לשאול אותי הוא "האם במעשה זה הוא עלול לפגוע ברגשותיו של הצוער..." אותו צוער סיים לבסוף את קורס הקצינים בהצלחה והוא כיום קצין בצה"ל. אחד מני רבים הנוצרים בליבם את זכרו המופלא של בן אחי אודי יהודה הצעיר ז"ל. כך היה גם ביום נופלו. הוא התנדב להישאר במוצב והחליף את חברו הטוב שנאלץ לצאת ולטפל במשפחתו. אודי נולד בכ"ו בתמוז התשל"ב אודי נפל בכ"ז בתמוז התשנ"ד ( 6 ביולי 1994 ). בן 22 בנופלו. אודי נטמן בבית העלמין הבאי בהר הרצל בירושלים. יהי זכרו ברוך.

חברים רבים איבדתי... קרובי משפחה .. נפלו ...הלכו...לא ישובו... את זכרם אני נושא תמיד ... וביום הזכרון...זכרם מקובץ באותו שיר שמושמע ... אחי הצעיר יהודה.... את יהודה הכרתי..חבר לפלוגה...סייעתי לפנות אותו מהטנק לאחר שנפגע....זכרם יהיה ברוך

חלפו 26 שנים שאתה לא איתנו אחי הבוגר. 26 שנים של זכרון אין סופי של כאב וגעגוע לך אחי שהיית המדריך לחיים שלי שעיצבת את דמותי שהדרכת אותי לאהבת הזולת אתה שנשארת מאחור אתה שתמיד אהבת יותר מכל את החיים והם נקטפו בדמי ימייך בן 21 היית במותך עלם חמודות נער יפה תואר ילד נפלא לא זכית להרבה שנים של חיים אכך נזכור אותך תמיד: "המלאך רפאל"

אני רוצה להנציח את זכרו של משה אדמי ז"ל שנפטר מוירוס קטלני בעת שהיה בחצי האי סיני בשליחות ולמען צבא ההגנה לישראל. משה שהיה חולה אפילפסיה ויכול היה להתחמק מהצבא, אך עשה בדיוק ההפך. הוא נלחם ונלחם כדי שיקבלו אותו לצבא מפני שהוא אהב אהבה עצומה את מדינת ישראל. הוא התקדם בצבא ובעת ששה בסיני נדבק בוירוס קטלני שהרס את שריר ליבו, לב מלא טוב לב, לב מזהב. לאחר שנדבק בוירוס הקטלני הוא נאבק בו בכל כוחו אך לבסוף לא היה כבר מה לעשות. הרופאים סיפרו לאשתו חנה שתוך מספר שבועות הוא ימות. חנה שהייתה אישה מאוד צעירה כבר עם שני ילדים, אלון וורד, נאלצה להתמודד גם עם המחלה של בעלה משה. בלילה האחרון לפני שהוא נפטר הוא אמר לה "אני אוהב אותך" והזיק את ידה ובאותו לילה נפטר בבית החולים. חנה האמיצה עברה את הדבר הקשה ביותר, היא איבדה את בעלה ונותרה אלמנה צעירה עם שני ילדים. אני לא יודע איך אני הייתי מצליח לעבור דבר כזה. חנה היא האמא שלי ואני זיו, הבן שלה ושל אורי איתו התחתנה בפעם השנייה. אני רוצה למסור למשה ד"ש חם ממני ומכולם ולהגיד לו שאני שומר על אמי- אשתו היקרה ושאני אוהב אותו ואותה מאוד. כולם בסדר והמשפחה גדלה. אני מקווה שתקבל את הד"ש היום כי גן עדן נמצא מאוד גבוה.

זו ילדותי.... הוא תמיד היה בחיי... אך לא הכרתיו. גדלתי על הספורים אודותיו... אך לא הכרתיו. האלבומים עם תמונות של חיילים בלבן... האלבומים שאותם הוא יצר... האלבומים עם הריח הכל כך מיוחד... אך לא הכרתיו. הוא עד היום נעדר... האבן שמונחת בהר הייתה מקום המפגש, מפגש מפחיד במשך שנים... אף אחד לא ידע... את האבן בקרתי בימים עצובים, לבד- בינות העצים הלוחשים, בקור החודר של ההר הקודר ואפילו לא הכרתיו.

תמיד אזכור אותך חבר שלי חלל מלחמת יום כיפור.

נולד ב 21.05.73 נפטר ב 29.05.00 . שנת המילניום הייתה אמורה ליהיות שנה מיוחדת, אבל מה לעשות שהגורל רצה אחרת.

מידות טובות לא חסרו לו. איש צנוע ופשוט. אוהב אדם ועמוד התווך של המשפחה. ואולם, אין לי הסבר לכך, באנגלית הוא היה תמיד חלש. חלש מאוד. את התיכון הוא סיים ללא בגרות באנגלית והרמה עם גיוסו לצה"ל היתה של ילד לפני חטיבת הביניים. באחד הימים עלה לו רעיון והוא החליט שהוא לומד עצמאית אנגלית והוא ייגש לבגרות. וכך היה- מספרונים פשוטים לתלמידי כיתות ד' החל את עבודתו באתגר הקשה שהציב לעצמו. לרובכם זה אולי פשוט אבל בשבילו זה היה כמו שלנו זה קשה להוציא תואר אקדמי בזמן שיא. לאחר חודשים מפרכים, תוך שילוב עבודתו בצבא, הוא ניגש לבחינה. הוא לא זכה לראות את ציונו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו (כמו שאומרים). אנחנו כבר שכחנו מהעניין עם האבל. קיבלנו את המכתב ממשרד החינוך. הציון לא היה בשמיים. קצת פחות משבעים. בשבילו זה כמו שאנחנו נסיים את האוניברסיטה בהצטיינות. כל המשפחה התבוננה במכתב. לא ידעתי איך להגיב - שמחה מהולה בעצב. נצחון הנפש מול המוות. האם יש מישהו שיודע איך מרגישים? ובכל זאת, דבר למדתי- אין דבר העומד בפני הרצון וקיבלתי את הדוגמה הטובה ביותר. אני גאה במה שאחי הבכור היה. כיום אני לומד באוניברסיטה והסיפור הזה מלווה אותי תמיד ונותן לי כוח שלא ידעתי שיש לי. והנה אני, באנונימיות ובביישנות, מבקש להגיד כאן מילה אחת לאחי שאליו אני מתגעגע מאוד. תודה.

עבורנו ההורים כל יום הוא יום זכרון, אנחנו איננו שוכחים, איננו מסוגלים לשכוח. אבל גם בין 365 ימי הזכרון הללו ישנם ימים קשים יותר, יום השנה לרצח ילדינו והאזכרה בבית העלמין, יום הזכרון הכללי והקשה מכולם יום ההולדת של ילדינו. אותו יום שהיה יום של שמחה, אותו יום שכל ילד מחכה לו בכליון עינים, אותו יום בו מתגשמות משאלותיו, היום בו הוא מרכז הענינים וכולם מתרכזים רק בו. כולם מתקשרים מאחלים מזל טוב ושנים רבות. מביאים מתנות, עוגות. והיום כשהילד איננו מה עושים? הרי לחגוג אי אפשר, שהרי הילד איננו. אבל חייבים לציין את היום? אך איך? השנה, יום העצמאות 27 לאפריל 2004 הוא יום הולדתו ה-18 של אסף שלנו. אסף נרצח בפיגוע באוטובוס קו 37 ברחוב מוריה בחיפה ב-5 למרץ 2003 והוא כמעט בן 17 . והנה מגיע יום הולדתו ה-18. יום הולדת 18 הוא יום הולדת של עצמאות, מיום הולדת זה הנער הופך לגבר, הוא יכול לבחור לכנסת, זהו גיל הגיוס לצבא. זהו הגיל בו מסתיימים לימודי בית הספר ובחינות הבגרות. יום הולדת של עצמאות. אצל כל עם ישראל אחרי יום הזכרון מגיע יום העצמאות כולם עוברים באחת מאבל וזכרון לשמחה וחגיגה. השנה אנחנו עוברים מיום הזכרון הכללי ליום הזכרון להולדת אסף, יום זכרון פרטי, קשה ונטול חגיגה. מסביב חוגגים כולם, בני משפחה, חברים וכל עם ישראל, הטלויזיה והרדיו משמיעים צלילים של שמחה, מנהלים את תחרות שיר השירים ולנו בא לבכות. ועדין לא החלטנו איך לציין את יום ההולדת ?אולי נביא בלונים לקברו? הרי מזל טוב לא נוכל לאחל לו, המזל הרע תפס אותו באותו יום ארור באוטובוס. נברך על 17 שנה קסומים שקיבלנו? איך נציין את היום? נזכור! נשב מול תמונותיו מול צליליו מול דמותו ורוחו שעדיין פה איתנו נזכור אותו חי שמח ומבלה, נזכור אותו כמו שהוא היה רוצה שנזכור אותו. נזכור אותו ונזכיר אותו כדי שזכרו יחיה לנצח! נמשיך לציין את יום הולדתו מידי שנה, נעביר את זכרו לדורות הבאים כדי שהם יציינו את יום הולדתו, נדאג להעביר את לפיד הזכרון מדור לדור, כדי לזכור, לזכור ולא לשכוח.

ישנם אנשים שהם אבות לילדים אנשים בעלי נוכחות,עם סמכות אבות מנשקים מחבקים, מעירים הערות,גוערים צוחקים, בילדיהם שמחים אבות אחרים תמונתם על הקיר אותם תזכיר נעלמו איתם הצחוק החיוך ובעיקר החיבוק.

לפעמים אני כועס על עצמי כל כך. כועס על כך שאני לא ממש זוכר את הקול שלך, שיש זמנים שלא מזדמן לי לחשוב עליך, שקשה לי לראות אותך בדימיוני ללא עזרה של תמונות. 9 שנים. 9 שנים עברו מאז אותו יום ארור שנעלמת מחיי. 9 שנים זאת תקופה לא קצרה אשר לא מסייעת לשמירת הזיכרונות. לא פעם אני משחזר לעצמי חוויות שעברנו ביחד, ומצטער על כך שלא הזדמן לנו לחוות את אותם זמנים לעיתים תכופות יותר. כיום, כשאני בגילך, לפחות ביום שהלכת, קשה לי שלא לחשוב ולהשוות מה היית עושה בזמנך. האם המחשבות שלי עכשיו הן כמו המחשבות שלך דאז? האם האנשים שסביבי חשובים לי כפי שהאנשים שסביבך היו חשובים לך? האם גם אתה הרגשת שאתה משרת בשביל מישהו כפי שאני מרגיש לגביך? אז לא משנה אם הזיכרון הולך ונשחק, תמיד יהיו לי האנשים שסביבי והמזכרות שיעזרו לי לשמור על אותם זכרונות יפים שנותרו ממך. ואגב, 9 שנים זה רק אורך זמן - זכרונות הם נצחיים כל עוד שומרים עליהם. אוהב ומתגעגע מכל הלב, גולן, הבן דוד הקטן שכבר לא כל כך כזה, אבל עדיין זוכר...

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים

צביקה נרצח בפיגוע בצומת מגידו ביום 5/6/2002 הארור. יהי זכרו ברוך.

אני רוצה לספר לך כ"כ הרבה דברים.. דברים שבטח ביית עושה אותם בעצמך אם היית בחיים.. לספר לך שכולם כבר בדרום אמריקה.. אולי מתחילים ללמוד שנה הבאה. חלק אפילו התחתנו! היית מאמין? איך החיים ממשיכים. ואיך שאתה חסר בהם... מכל האנשים שאני מכיר דווקא אתה? שהיית כ"כ קרוב אלי?... אולי תתנחם בעובדה שלפחות כל השאר סיימו את הצבא בשלום... אני לא יכול לשכוח את אותו לילה נורא.. מכל קצוות הארץ התקבצנו לצבי והתחלנו לבכות, לא חשבנו שנוכל להמשיך בחיים אחרי שהלכת, אבל אני רוצה לספר לך שהמשכנו, ואני בטוח שכך היית רוצה שיהיה, אני לא יודע מה עם כולם אבל לפחות לי נתת כ"כ הרבה בחייך, דברים שממשיכים איתי כל הזמן. החיוך ושמחת החיים. עצוב לי כשאני נזכר בך אבל יש גם קצת חיוך בצד, חיוך שמזכחר אותך. תשמור עלינו שם למעלה, קוקו..

מלח הארץ, בחורים משכמם ומעלה. אין ספק, את הטובים ביותר לוקחים, אנחנו נשארים כאן לבכות....