כשיש לאמא ילד במצב כל כך קשה ועוד ארבעה ילדים נוספים בבית, למה היא מולידה עוד ילד? למה היא לא מטפלת קודם כל במה שיש לה כבר בבית?

בחור יקר אנא שמור על עצמך ועל בריאותך וכך תיגרום לאחרים לאכול את הלב ואת הכובע  אזור אומץ קח את חייך בידך וצא לחיים חדשים ומאושרים  ב ה צ ל ח ה

אנה, "זכיתי" להיות חברתך. מי היה מאמין ?! מי היה מאמין שאהיה משועבדת אליך. הפכת לחברתי הטובה ביותר ובמשך השנים הפכת לחברה שאני לא יכולה לסבול. ברגעים יפים רוצים להגיד לכולם, כי אמרנו זו לזו שלום, וברגעים קשים את חוזרת לשלטון . אני שהכרתי אותך היטב, יודעת שגם אחרי הרבה שנים שאת תמיד תהיה שם בפינה מחכה לחזור להיות "חברתי". אחרי כה הרבה שנים למדתי כפי שכתוב בכתבה אין לי ברירה פשוט ללמוד לחיות לצידך לדעת על כוחך וקיומך אבל לתת לך לא להשתלט פשוט לחיות שם לצידך .... ולהראות לכולם כי את נחה לך בשקט ולא ממשיכה להשתלט...

אני חרד ממחשבה על עולם שבו "האח הגדול" שוקל אותנו ומכתיב לנו מה להכניס ולהוציא מפינו.

עם הציניות שלך
הרבה חולים שוקעים בדיכאון הומור כמו שלך על אנה יכול להציל אחרים
זהו יעודך!!! משם מנקודה זו אל האור- להציל אחרים

נשלח מהסלולארי שלי

הטיבטים להפך- נוהגים להוסיף חמאה אפילו לכוס תה שלהם. אין שום קשר בין טיבטים לתה המשלשל הזה.

נשלח מהאייפון שלי

איזה סיפור כואב, הלוואי וב"ה יבריא ויצא מזה אמן

נשלח מהסלולארי שלי

אני העלתי בגלל הסדרה הזו 10 קילו למרות שכבר הורדתי אותם זו סדרה שכל הזמן אוכלים בה ופשוט עושה חשק לאכול אף אחד לא יכול להתווכח עם זהנ

to see potential of a person goes to waist. I read understood and cried inside, for this young he man/child with a bad self image. No I don't know how to cure him, I think he needs to think about other things, not to obsess with himself, don't look at mirrors, eat a little, and learn to appreciate the good thing that you posses
I hope you do better, life is good. find a good friend, one that will stay

נשלח מהסלולארי שלי

אתה חתיך ויפה אבל היית פי 1000 יותר יפה וגברי כשהיית יותר מלא. תצא מזה, מאמי.
העולם אוהב אותך!

ראשית, אני רוצה לחזק את ידך על ההתמודדות והמלחמה מול המחלה הנוראית הזו. ההתוודאות הזו מול כולם היא לא מובנת מאליו בכלל, במיוחד מבן אדם ביישן כמוני.

שנית אני רוצה לפנות לכל האנשים שמגיבים כאן תגובות הנובעות מבורות בלתי נסבלת בכל מה שקשור להפרעות אכילה ושואלים את עצמם- מה- הוא לא מסתכל במראה? הוא לא רעב? - התשובה לכל השאלות האלו נובעות כי קל לנעוץ את הסיבות בדברים חומרניים ואילו אנורקסיה וכל הפרעת אכילה אחרת היא הפרעה פסיכולוגית בראש ובראשונה והביטוי שלה הוא כמובן במשקל. מה שהוא רואה במראה זה לא מה שאני אראה כשאסתכל עליו- איך זה יכול להיות אתם שואלים?!, כנראה שצריך להיות חולה במחלה הזו כדי להבין, לגבי תחושת הרעב- ברגע שאתה מפוקס במטרה שלך, אתה משקיט את המחשבה על האוכל, מתרגל לחיות עם הרעב, מנסה להעסיק את עצמך בדברים אחרים, באיזשהו שלב האוכל הופך להיות אויב שלך, אתה סולד ממנו, שונא אותו, (וכמו שהיה רשום במשרד של דיאטנית שביקרתי אצלה) "כל קלוריה נחשבת" (דבר שאגב רק העמיק את האובססיה שהיתה לי בנוגע לאוכל וגרם לי לעזוב את המשרד בזמן שהמתנתי לה). זה היה ניסיון לתת טיפה אחת במחלה שהיא כמו אוקיינוס, אוקיינוס מאוד עמוק.

אני מדבר על המחלה שלי בזמן עבר, אבל האמת שהיא מלווה אותי יום יום, ארוחה ארוחה, יש ימים יותר קלים ויש ימים שנראה לי כאילו נפלו עליי השמיים בחזרה. הסיפור שלי שונה ודומה מזה של אסף- התחלתי בתור בחור בן 23 שמן, את חיי חוויתי בתור אדם שמנמן, מעולם לא הייתי גאה בגופי, אף פעם לא הורדתי חולצה אם לא היה ממש חייב. זה ההתחיל בדיאטה בריאה, ונגרר לאובססיביות לכל קלוריה. אני לא שיתפתי אף אחד במה שעובר עליי, התחלתי לקבל הרבה מחמאות על זה שירדתי במשקל וזה רק דחף אותי יותר. באיזשהו שלב החלטתי שאני לא אוכל כלום מלבד ירקות, ואז המשקל התחיל לנשור בקצב מסחרחר. בשלב הזה קשה לי להסביר לכם מה הרגשתי, מצד אחד הייתי מרוצה כי ירדתי עוד ועוד אך מצד שני אף פעם לא ראיתי את האור בקצה המנהרה, תמיד זה היה נראה כאליו יש לי עוד הרבה מה להוריד.

הייתי בולע לקסעדין כאילו אין מחר, עשרות כדורים בכל יום, אבל גם הקפדתי לשתות הרבה כדי שלא אתייבש ואגיע למיון ומישהו יגלה את הסוד הנורא. באיזשהו שלב החברים והמשפחה שמו לב שמשהו לא בסדר (אני לא בקשרים הכי נפלאים עם המשפחה שלי) וניסו לריב איתי, להניע אותי מלהמשיך, למשות ממני מידע, אבל אני לא שיתפתי כמעט אף אחד.

הדבר היחיד שהציל אותי היה התואר שלי, אני סטודנט לתואר ראשון והייתי במצב שבו הייתי צריך להחליט האם אני מוותר על התואר או ממשיך לרדת במשקל? היה לי קשה להתרכז, וגם הייתי חלש מדי מכדי ללכת לאוניברסיטה, סבלתי מכאבי ראש ובטן תכופים (הלקסעדין גורם לעוותות נורא כואבות).
החלטתי שאני מוותר על הכל למען סיום התואר שלי ועיסוק במקצוע שבחרתי לעצמי. דבר נוסף שעזר לי היה פורום אנונימי שבו יכולתי להזדהות כגבר (דבר שלא קל לעשות אותו היות ומדובר במחלה של נשים) ולדבר עם אנשים באותו מצב כמו שלי ומצד שני לקבל עזרה מאנשים מומחים שהתנדבו לשם כך, אנשים מלאכים.

היום אני אמנם עליתי קצת במשקל ונמצא במשקל תקין, אבל המחלה הזו לא עזבה אותי לגמרי, היא כאילו נמצאת בתוך תוכי מחכה לרגע שבו אהיה חלש ואז היא תתפרץ. אני אשקר אם אגיד שאני מרוצה מהגוף שלי, אבל אני בטוח שמח שהצלחתי בכוחות עצמי לא לתת למחלה לקחת אותי למקומות הכי אפלים שלה.

אני מאחל לך שתמצא את הדרך להציב את הגבול האדום שיפריד לך בין מה שמותר למה שאסור, בין מה שבריא למה שחולני ותמצא שלווה ונחת. רק בריאות!

narrative therapy. very effective, from experience! You can do it!

תשומי שלא אכפת לו מהחיים שלו. כל מילה שלו זה אדישות להכל. תלך לטיפול פסיכולגי קבוע בשביל להבין למה אתה ככה. יש סיבה שבגללה אתה נאחז באנורקסיה הזו.

תאכל תתחזק ואל תבזבז לשווא את מתנת החיים שקיבלת. עשה משהו משמעותי עם עצמך ותודה להוריך על דאגתם לך. זה בזבוז משווע ....ובקיצור, תתבגר.

נשלח מהסלולארי שלי

הילד היפה הזה צריך חיבוק חום ואהבה מהוריו. ובעיקר, תמיכה נפשית ורגשית.

אלה מרבים בעשיית ילדים וחושבים שהם גדלים לבד.

לדחות ילד כי אין הוא מקבל את "עול המצוות עליו "? - אני דוחה אימא שכזו.

 

אהבת ילדים צריכה להיות ללא תנאי כמו גם אהבת ילדים את הוריהם.

 

מקווה שהבחור הרגיש הזה ימצא את המנוחה והנחלה. לחשוב שת"א תביא לו את המזור??? קצת נאיבי!!!

ת"א עיר ללא רחמים. כדאי שימצא בחממה של משפחה ולא יחפש את החום בעיר הגדולה.

 

אני מאחלת לך בחור יקר הצלחה והעיקר  שתימצא את שלוות הנפש.

הי אסף, אני הייתי חולה במצב קשה מאוד במשך כשמונה שנים. היום אני בריאה כבר עשר וחצי שנים לאחר פעמיים שכבר קרסתי ולא חשבו שאחיה בכלל (דאז כמובן).החיים לא מלאי זרים ושושנים אבל כל יום שעבר אני תופחת לעצמי על השכם ובדרך גם מודה לאלוהים על המזל שלי. כמה שתנסהמלצאת מזה יותר מהר כך ייטב ולעצתי רק בטיפול. לבד זה לעבוד על עצמך, לך לאיכילוב הם מדהימים.בהצלחה.