אסף הפסיק לאכול: "ממילא לא אאריך ימים"
הבמאית נילי טל ליוותה את אסף פן כהן במשך שנה, בה הוא התמודד עם האנורקסיה -"אנה", כפי שהוא קורא לה בחיבה. התוצאה, סרט מטלטל, "אנה אהובתי". ל"ידיעות אחרונות" היא מספרת איך הוא התאהב עד שלא היה לו אכפת להפסיק לחיות

ערב אחד נחת בתיבת הדוא"ל שלי מכתב מדהים. "נילי שלום‭,"‬ נכתב בו. "אני אסף־יוסי, בן ‭,24‬ שבוי שבע שנים. שבוי של אנה‭."‬ לפני שהספקתי להבין במה מדובר, מי זו האנה הזו, נשאבתי לסיפור. לא ידעתי אז שבחודשים הבאים יהפוך הכותב לחלק מחיי.

 

"גדלתי כילד שמן במשפחה חרדית פלוס‭,"‬ פתח, "ואני זוכר את חג הפסח האחרון שלי כבן אנוש שצורך אוכל. "חצי שעה אחרי שגיליתי שמידה 52 כבר לא עולה עליי, הפסקתי לאכול. עברתי את כל הסרט: צום, ספורט, 55 כדורי לקסדין בפעם אחת, בתי חולים. הייתי בנתק מהעולם. בקושי רב סיימתי י''ב‭."‬

 

עוד כתבות על אנורקסיה

  

במשפחה, סיפר, האשימו אותו במצבו. "כבר הייתי חילוני אז, ואמא אמרה לי שכבר ישבה עליי שבעה כי התפקרתי‭,"‬ כתב, והודה: "קשה גם להיות חולה וגם לשאת בנטל הזה‭."‬

 

אסף פן כהן בימים אחרים. "זוכר את הפעם האחרונה בה אכלתי כבן אנוש" ()
אסף פן כהן בימים אחרים. "זוכר את הפעם האחרונה בה אכלתי כבן אנוש" 

 

המשכתי לקרוא. מילים כואבות, רדופות. "לא הייתה לי קרקע ללכת עליה. לא מצאתי שביל לברוח. כבר הייתי על סף מוות כמה פעמים. זו הייתה התקופה השקופה: הכנסתי לגוף רק נוזלים, ורק שקופים. שום נוזל סמיך. גם יוגורט אפס אחוז לא עבר סלקציה.

 

"אמא העיפה אותי לבית אחותה בנתיבות – תן לנו לחיות בשקט – ואני פשוט קמלתי, כמו שפרח נובל. הגעתי לטיפול נמרץ נשימתי, ומשם למחלקה להפרעות אכילה. המשקל הראה 35 קילו על ‭1.79‬ מטר. הורדמתי, תקעו לי זונדה באף, איבדתי שליטה. ההמשך היה או חיים או מוות, אבל עובדה שאני חי כדי לכתוב על זה‭."‬

 

היום, כתב אסף, אני חי, חצי ‭.'קלאץ‬ ניתקתי קשר עם חבריי, כי אני יודע שבקרוב גם אני אכנס לסטטיסטיקה, וחבל שעוד אנשים יכאבו. אני שוקל עשרה קילו יותר, אבל אני רוצה שא־ נשים יכירו את הכרוניקה הזו, שהופכת לפאקינג סטטיסטיקה. אני רוצה שאנשים יידעו‭."‬

 

סופו של המכתב היה מטלטל. "ממילא לא אאריך ימים‭,"‬ נכתב בו. "גם אנורקטיים משוקמים מתים מתישהו מדום לב. אני גם אחרי הקטע של לרחם על עצמי: אני מתנהל עם המחלה שלי בציניות, כי זו מחלה צינית. היא תתפוס אותך ברגעים הכי קשים ותהפוך אותך, ולא יישאר מהדמות שלך כלום, מלבד זיכרון קלוש של מה שהיית פעם‭."‬

 

הרוצח השקט

ימים ספורים אחר כך כבר הייתי בדרכי לאשקלון, לפגוש אותו. "אני מוכנה להפיק את הסרט התיעודי עליך, כי באמת לא פגשתי קודם גברים אנורקטיים, אבל אני לא מוכנה לתעד את מותך‭,"‬ אמרתי לצעיר היפהפה שישב מולי על המיטה, 47 קילו. ממש לא רציתי ללוות אותו אל הקבר.

 

אסף פן כהן אמר שיחשוב ואני חזרתי הביתה והתקשרתי לד"ר איתן גור, מנהל מחלקת הפרעות אכילה בביה"ח שיבא, שסיפר לי כי אנורקסיה היא מזמן לא מחלה של נשים בלבד. "בעשור האחרון יש עלייה של 20 אחוז בגברים החולים באנורקסיה בישראל"‬ אמר. "בעבר היו רק גייז אנורקטיים, אבל היום יש עלייה ברורה במספר הגברים הסטרייטים החולים. בצרפת פורסם לאחרונה ששלושה מכל עשרה חולי אנורקסיה הם גברים‭."‬

 

אחר כך סיפרתי על הצעיר היפה והחולה לגיא לביא, מנהל ערוץ יס דוקו שנרתם למימון, ואני יצאתי לדרך החתחתים בנבכי נפשו וגופו המעונה של אסף (יוסי) כהן, חולה אנורקסיה שהגיע למשקל 35 קילו והכניס את משפחתו לסחרור נוראי, בעודו רודף אחרי מלאך המוות. זה שממנו בדרך כלל בורחים כולם.

 

בשעות הראשונות שלנו יחד אני מנסה לפתות את אסף בהצעה: אם אתה מעלה עשרה קילו במהלך הסרט, אני לוקחת אותך לפריז או לרומא על חשבון ההפקה, אני אומרת לו. נלך יחד למסעדה הכי יקרה בעיר, נאכל רביולי עם פטריות כמהין. אבל אסף מביט בי בעיניים ריקות שרומזות: "דברי אל הקיר. אף אחד לא מתעניין פה ברביולי‭."‬

 

מהר מאוד אני מגלה שכל מה שהצעיר הזה חולם עליו הוא להיות רזה, "ושיהיה לי כסף לבטי־בטי, מלאך המוות החוקי שלי, שנמכר בכל בית מרקחת שכונתי. אני שותה חמש כוסות בטי־בטי פורטה ביום. אני מכור. פעם ההורים מצאו אצלי בחדר 29 קופסאות של בטי־בטי ושרפו אותן‭."‬

 

בחיי שאני לא מבינה על מה הוא מדבר. מה זה הבטי־בטי הזה, אני שואלת, והוא מתקן אותי: "לא בטי־בטי. תה טיבתי. תה טיבתי, הרוצח השקט‭."‬ "אני זוכר שלילה אחד הוא התחיל לקפץ כמו תרנגולת, קופץ, קופץ, קופץ‭,"‬ מספר רפי, אביו של אסף. "שמעתי דפיקות על הרצפה והתעוררתי בבהלה. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר ששתה 20 כוסות של תה טיבתי‭."‬

 

האב מיהר עם בנו לבית החולים ברזילי, שם עבר שטיפת קיבה וקיבל עירוי, "אבל הוא שכב יומיים עם העירוי וחזר לסורו. מדי פעם הוא מתייבש והולך לקבל שם עירוי‭."‬

 

ואסף מחייך בעגמומיות. "ומה יעשו איתי בבית החולים‭"?‬ הוא שואל. "יביאו לי ליצן רפואי? אי אפשר לרפא אותי‭."‬

 

כשהגיע ל־35 קילו, הוא נזכר, בקושי זז מהמיטה. "שתיתי רק דיאט ומשקאות שקופים. כוס אחת ביום, מספיק. שתי כוסות – אני חזיר‭."‬ אמו, סימה, מטופלת בתינוק שזה אך נולד ובארבעה ילדים נוספים, התרוצצה כאחוזת אמוק מבית החולים באשקלון לתל השומר, מתחננת שיאשפזו את בנה בכפייה לפני שיגיע לגיל 18 ואז תילקח ממנה האפוטרופסות עליו. 

 

אבל לשווא: בישראל אי אפשר לאשפז חולי אנורקסיה בכפייה, גם אם הם שוקלים פחות מ־30 קילו והסכנה לחייהם ודאית.

 

אסף כהן פן. "אי אפשר לרפא אותי" (צילום: נילי טל)
אסף כהן פן. "אי אפשר לרפא אותי" (צילום: נילי טל)

 

אסף, מצידו, לא היה מודאג. או במילותיו: "נהניתי מכל רגע‭."‬ עד שבוקר אחד הבין שאי אפשר להמשיך כך. "ראיתי את מלאך המוות עומד מולי‭,"‬ הוא אומר. "ניסיתי לנער את הראש, להעיף אותו, אבל הוא לא זז. בכל פעם שפתחתי את העיניים הוא היה שם, מבקש לקחת אותי. הבנתי שאני צריך ללכת משם, מהר‭."‬

 

האב, רפי, הרים את בנו – "כמו שמרימים כלב צ'יוואווה, עור ועצמות" – על הידיים, ונסע לתל השומר, מקווה שהפעם יימצא לו מרפא. זה עבד במשך חודש: במחלקה להפרעות אכילה העלה אסף עשרה קילו, ואז נותק מהזונדה והחל לאכול מעט יוגורט ומזון טחון. "ואז אמרו לי יופי, עכשיו תתחיל לאכול לחם‭,"‬ הוא מספר. "רק שמעתי ‭,'לחם'‬ התל־ בשתי וברחתי יחף דרך החלון. מצאתי נהג מונית והתחננתי שייקח אותי הביתה, לאשקלון‭."‬

 

"הוא ישב מחוץ לדלת והתחנן שנפתח. מה יכולנו לעשות, לזרוק אותו‭"?‬ נזכר רפי. "חזרתי לבשל לו את התבשיל שלו: הרבה קישואים במים וטיפה פפריקה. בלי שמן‭."‬

 

ניסית להכניס תפוח אדמה?

 "כן, אבל הוא מיד עלה על זה‭."‬

 

"הטיפול באנורקסיה קשה ומורכב, ואחת הבעיות היא שאין בארץ מחלקות סגורות להפרעות אכילה‭,"‬ מאשר ד"ר גור. "המחלקה פתוחה: אתה בא מרצון ועוזב מרצון. מעבר לזה, הטיפול הוא לא הוקוס פוקוס. מעורבים בו לפחות ארבעה גורמים מקצועיים – פסיכיאטר, עובד סוציאלי, פסיכולוג ודיאטנית. כל אלה נרתמים לטפל במי שהתנדב למות מרצון, אבל דקה לפני שהמוות בא לקחת אותו הוא מתחרט ומגיע אלינו. לצערנו רבים מסתלקים לפני סוף הטיפול, בדיוק כמו אסף‭."‬

 

במהלך העבודה על הסרט אני נוסעת הלוך ושוב לאשקלון, ובכל יום מצפה לי הפתעה רעה חדשה. לפעמים אני מרגישה כאילו למרות ההצהרה שלי ובניגוד לרצוני, אני מתעדת את מותו של אסף. יום אחד הוא מספר לי בטלפון שאושפז. כשא 

ני מתייצבת אצלו למחרת, הוא מגיב באדישות לדאגתי. "לא קרה כלום. מה את רוצה לדעת‭"?‬

 

– התאשפזת אתמול, אני אומרת לו. "נכון‭,"‬ הוא עונה, כמעט בהתרסה. "התייבשתי, אז מה‭"?‬. יום אחר הוא שולף מהארון ערימת מרשמי לקסדין, חומר משלשל, ומנופף בו לנגד עיניי. "את רואה‭,"‬ הוא אומר, "קיבלתי מרשם אחד ושיכפלתי אותו מאה פעמים‭."‬ מי הרופא המטומטם שרשם את זה, אני מזועזעת. "רופאה באשקלון. ככה אני ניגש לרוקחים בכל עיר בארץ ומקבל מה שאני רוצה‭,"‬הוא מסביר, כאילו אנחנו מדברים על מתכון לעוף בתנור ולא על חומר שעלול להרוג אותו. "זה כמו

סם. כדור משלשל ותה טיבתי. אני כבר לא יכול בלעדיהם‭."‬

 

"התה הטיבתי ומשלשלים אחרים הורסים את איזון המלחים בגוף, את איזון הסידן ואת הכבד‭,"‬ מסביר ד"ר גור את הנזקים. "אם החולה לא מת מתת תזונה, הוא ימות ממחסור במלחים, ויטמינים וחומרים חיוניים אחרים. רבים מהחולים סובלים 

מאוסטאופורוזיס חמור ואני בטוח גם שאסף הצטמק‭."‬ לא רק חיצונית, מדגיש ד"ר גור, גם בתוך הגוף הכל מתכווץ. "המוח מתכווץ, הלב מתכווץ, הכליות מתכווצות וגם הכבד. אלה נזקים בלתי הפיכים. גם אין ליבידו ואין פעילות הורמונלית‭."‬

 

אז איך ממשיכים לחיות?

"אם לא מטפלים, לא ממשיכים. מתים‭."‬

 

אני מתלווה אל סימה, אמו של אסף, במסעה לכנסת. "הם ממשיכים למכור לקסדינים ותה טיבתי לצעירים בצורה חופשית וללא בקרה‭,"‬ היא קובלת באוזני ח"כ רחל אדטו, שגם יזמה והעבירה את חוק הפוטושופ. ח"כ אדטו מקשיבה בריכוז ומבטיחה שתטפל, אבל מאז, כידוע, פוזרה הממשלה ולא ברור מי יטפל בנושא בכנסת הבאה. עד אז, דווקא במהלך הצילומים, כאילו להכעיס, אני מתחילה לראות על כל אוטובוס שני בתל אביב פרסומות שקוראות: "בוא לרזות טבעי עם תה טיבתי‭."‬

 

לסימה יש בבית עוד חמישה ילדים מלבד אסף, וכבר אין לה כוח וזמן להתרוצץ בין משרדי הממשלה ובבתי החולים. "הרמתי ידיים‭,"‬ היא מודה. "עשיתי כל מה שיכולתי: בכיתי, צעקתי, הלכתי לרבנים וחיפשתי ישועה, התמוטטתי, התאשפזתי – והוא  

שכב לו בחדר בעליית הגג ורעב למוות. בסוף הבנתי שיש לי עוד ילדים בבית. אני צריכה לחיות‭."‬

 

אנה תמיד תהיה שם

כשאסף מחליט לעבור לתל אביב, אני ממשיכה ללוות אותו. "איך תחיה שם‭"?‬ שואל אביו בחרדה. וכשאסף משיב שיעבוד במסעדה, אולי יהיה עיתונאי – הרי הוא כותב במקומון של אשקלון – האב מגחך בחוסר אמון, "עיתונאי‭"...‬

 

אבל בתל אביב, כמו באשקלון, הצילומים הם חוויה לא פשוטה ומתסכלת עבורי. כל כך הרבה נעימות, כישרון וחוש הומור יש בבחור הזה, צייר מחונן שכבר בגיל 16 פירסם קומיקס במקומון "סקופ‭."‬ אבל במקום לפנות את הדרך לכל הטוב שיש בו, הוא משועבד לאנורקסיה, "אנה אהובתי‭,"‬ כמו שהוא קורא לה. בכל ציור אפשרי הוא מצייר אותה, ואת עצמו ישוב לידה: ילד־גבר שקוף, כבול בשלשלאותיה, שבוי בקסמה, מתחמם באש התמיד שלה.

 

היום אסף כבר לא מוגדר כאנורקטי, אבל הוא עדיין מאוד מאוד רזה, ועדיין מחפש את דרכו בעיר הגדולה. יש לו כבר סוכן והוא חולם להיות שחקן או להגיש תוכנית טלוויזיה. "אני הכי מפחד שאמות בלילה‭,"‬ הוא מודה. "שהלב שלי יפסיק לפעום פתאום ואני לא אתעורר. לכן אני מקפיד לאכול קטשופ, וגם על הקישואים שלי אני שם קטשופ – יש בזה ליקופן, ששומר על הלב‭."‬

 

סוף אופטימי? בינתיים. החודשים לצד אסף לימדו אותי שהאנורקסיה לעולם לא באמת נעלמת. שהמחלה שעבדיה העניקו לה שם של אישה תמיד אורבת, מחכה לכבוש אותם שוב. או במילותיו של אסף: "אנה תמיד תהיה שם. אני מקווה שאוכל ללמוד לחיות לצידה‭ ." 

 

"אנה אהובתי‭,"‬ סרטה של נילי טל על אסף פן כהן , ישודר ביום רביעי ה-30 בינואר, בשעה ‭,21:00‬ בערוץ YES דוקו

  




 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה אסף הפסיק לאכול: "ממילא לא אאריך ימים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: נילי טל
    אסף פן כהן . התאהב עד מוות באנורקסיה
    צילום: נילי טל
    ynet ספיישל
    ערוץ בריאות השן
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים