עד מתי?

מטען רב עוצמה קטל בלב ירושלים 15 מבני עמנו. המבוגרת בין ההרוגים היתה פרידה מנדלסון בת השישים ושתיים, והצעירה שבהם חמדה סכיווסחורדר בת השנתיים. הצלחה אמיתית לטרור המתאבדים.
הלכנו, חברי מימי הפלמ"ח חיים ברקאי ואני, ללוות בהר המנוחות את חמשת בני משפחת סכיווסחורדר, מרדכי האב, צירה האם, רעיה בת הארבע-עשרה, אברהם בן הארבע וחמדה הפעוטה. שעה ארוכה חיכינו בחום הכבד בקרב הקהל העצום שהתקבץ בדומיה בבית הספר של "קהילת ירושלים" ולידו. נדמה לי שזולתנו וזולת העיתונאים והצלמים היינו נציגיו הבודדים של השבט שלנו, גלוי-הראש. כאילו הפרידו החיים גם במוות. בני המשפחה מתגוררים בנריה, שמצפון- מערב לרמאללה. אך רוצחיהם לא שעו לעצתם של כמה חכמים משלנו לתקוף רק מחוץ לקו הירוק. הם בחרו בלב ליבה של ירושלים "המערבית".
קשה היה לשמוע מפי הסבא יוסף פרידמן, שהוא ואשתו השכולים הם ניצולי השואה: "חשבנו שהגענו הביתה להינצל מהגיהנום והנה אנחנו כאן". קשה היה לראות את אחת האחיות הפצועות, בת עשר, מובלת באלונקה ובאינפוזיה לטקס הפרידה. קשה היה לשמוע את אחד האחים סופד חנוק מבכי לאביו ואמו, לאחיו ולאחיותיו, מבטיח להוריו להמשיך בדרכם: לאהוב את השם ולהאמין בו, להיאחז בארץ. קשה היה לשמוע מפי הרב הראשי לאו, אף הוא ניצול שואה, שהוא זה שערך את טקס הקידושין למרדכי וצירה והנה הוא סופד להם.
סופרים ומשוררים מישראל באו לסכנין ולנצרת לנחם את משפחות ההרוגים מאש המשטרה בהתפרעויות אוקטובר אשתקד. עדיין לא מצאתי סופרים ומשוררים בקרב הערבים בארץ הזאת שיבואו אל בתי האבל שלנו. למרבה הצער והכלימה, רבים מקרב אנשי הרוח בעולם הערבי הם חיל חלוץ של שנאת ישראל, החרם והנידוי. אומרים שגם צה"ל פוגע בחפים מפשע ובילדים. למרבה היגון והאימה נכון הדבר. אך צה"ל אינו עושה זאת במתכוון ואף מביע את צערו העמוק על כך. האויב רוצח את ילדינו בכוונה תחילה. כך היה עם ילדי דובב ואביבים בגבול הצפון ועם תלמידי בית הספר מצפת במעלות, וכן בנהריה ובמדרחוב הירושלמי ועד ועוד.
אני שומע מסביב ש"לא היו ימים קשים מאלה". זה לא מדויק. היו והיו, לפני תקומת ישראל הריבונית ואח"כ, במלחמות המרות ובפיגועים האכזריים. זכרו את טבח חברון בתרפ"ט. זכרו את רצח כל בני משפחת אונגר בצפת ב-36', את קטל נוסעי אוטובוס "אגד" ב-54', במעלה עקרבים, את הירי חסר האבחנה בצומת ה"קאנטרי קלאב" ובמלון "סבוי", את "מקרר הנפץ" בכיכר ציון, את הפצצות בבתי הקולנוע, את ההתקפה החוזרת ונשנית בצפיפות שוק מחנה יהודה, את פיגועי המיקוח המתועבים שהסתיימו לרוב בהרג החפים מפשע, את גורל הספורטאים שלנו במינכן, את הפגיעה ביהודים, הרחוקים והלא אשמים, בבתי הכנסת באיסטנבול, באנטוורפן, בפריז ואת שפך הדמים בבואנוס איירס. זכרו את האוטובוסים המתפוצצים ברחבי הארץ עד רחוב דיזנגוף בתל אביב. גם אז שמענו ש"לא היו ימים קשים מאלה".
מקץ ימים רבים עלינו להכיר בעובדה שלא תסוף חרב מהארץ עד שתבוא הפשרה ההוגנת שתאפשר לשני העמים להתקיים בנפרד ותוך שותפות בארץ העייפה להורגים. את האינתיפאדה הזאת חולל חתן פרס נובל לשלום. רנטיסי וברגותי ונסראללה מבטיחים לנו גיהנום מתמשך, מציעים לנו לשוב לרוסיה. אך הגיהנום המובטח היה ויהיה נחלת שני הצדדים.
לא, לא היינו צדיקים ואנו נושאים בלבנו מזכרת עוון על הרעות שגרמנו לזולתנו, מעבר לכורח ההגנה העצמית. כאשר היה עלינו להיות הוגנים ונדיבים נהגנו לא פעם באטימות ובגסות. אך כאשר היה עלינו להיות קשוחים ונחושים גילינו לא פעם ריפיון ואובדן דרך. כך למדנו בדרך הקשה את הכרת הכרחיותו של הכוח וגם את מגבלותיו בבואו לפתור סכסוך ממאיר ומתמשך כזה.
בסוף ההספד שלו זעק הרב לאו אל הקב"ה "עד מתי?". על שאלה זו השיב משה ביילינסון ב"דבר" כבר ב-1936: "עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת האויב, באשר הם שם. עד שהנלהב ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרת החיים אתו ואמת החיים אתו, ואין דרך בלתי אם להשלים אתו. זהו טעם המערכה".