מתחילים בקטן

ארבע שנים אחרי שהוקמה כבר יוצגה ישראל במשחקים האולימפים. כמעט חצי מאה חלפה מאז הבכורה הישראלית, ובאמת המון השתנה. הזמן שחלף עשה רק טוב לספורט הישראלי שעם כל אולימפיאדה שחלפה למד איך משתלבים במשפחה האולימפית.
ובכל זאת, ההתחלה היתה קשה למדי: תוצאות חלשות, חוסר מקצוענות, תקריות מביכות והמון חובבנות. את המרחק בין המשלחת הישראלית הצנועה שנשלחה למשחקי הלסינקי 1952לזו שתייצג את ישראל בסידני 2000 אפשר למדוד, במקרה הטוב, בשנות אור.

ההתחלה: הלסינקי 52

בינואר 52' אישר הוועד האולימפי הבינלאומי את הצטרפותה של מדינת ישראל הצעירה למשפחה האולימפית. מאז, כבר 48 שנה, שולחת ישראל משלחות לכל המשחקים האולימפים (פרט למוסקבה 1980). העיר הלסינקי, בירת פינלנד, התכבדה לארח את הבכורה הישראלית. 13 ספורטאים ייצגו את ישראל באתלטיקה, שחיה, קפיצות למים וקליעה. בנוסף ייצגה את ישראל גם נבחרת הכדורסל הלאומית. בניגוד גמור למתרחש כיום, היו השאיפות האולימפיות הישראליות צנועות במקרה הטוב. אורי זימרי, חבר הוועד האולימפי הישראלי באותה תקופה: "לא העזנו אפילו לחשוב על מדליה. ההשתתפות מבחינתנו היתה העיקר". השאיפות הצנועות התבטאו היטב בתוצאות, כאשר רוב הישראלים מודחים כבר בשלבים הראשונים של התחרויות.
ובכל זאת, שני ספורטאים ישראלים בכל זאת הצליחו להשיג משהו: הקופץ למים יואב רענן והאצן דוד טבק. רענן סיים במקום התשיעי המכובד (מתוך 30) בקפיצה מ-3 מטר. טבק העפיל לרבע הגמר בריצות ל-100 ו-200 מ', אותן סיים במקומות השישי והחמישי. נבחרת הכדורסל הישראלית נוצחה ע"י הפיליפינים ויוון ולא העפילה להמשך התחרויות. למרות הכישלונות הספורטיביים היחסיים, מבחינה ישראלית היו משחקי הלסינקי בסך הכל התחלה מהוססת נטולת ציפיות לחלוטין. עקב כך, איש במשלחת הישראלית לא חש אכזבה משנסתיימו המשחקים.

הם היו שלושה: מלבורן 56

לאחר הבכורה הצנועה בהלסינקי, תכננו ראשי הוועד האולימפי הישראלי לשגר למשחקי מלבורן 1956 משלחת גדולה ואיכותית. את ההכנות האינטנסיביות למשחקים קטעה מלחמת קדש, אירוע בגללו צומצמה מיידית המשלחת הישראלית והתבססה על שלושה ספורטאים בלבד (המשלחת הישראלית הקטנה ביותר עד כה). השלושה שבכל זאת נשלחו לאוסטרליה היו: הקופץ לרוחק דוד קושניר, השחיינית שושנה ריבנר והקופץ למים יואב רענן. השלושה יצאו למלבורן רק לאחר שחברי הוועד האולימפי הצליחו לשכנע את חברי הממשלה, לאחר עמל רב, ששווה לשגר מישהו עד אוסטרליה הרחוקה.
כשסוף סוף הגיעו שלושת הישראלים למלבורן הם התקבלו בהתלהבות אדירה ע"י הקהל האוסטרלי, בין השאר בזכות לחימתה של ישראל לצידה של בריטניה במערכת קדש. החמימות האוסטרלית לא ממש עזרה לנציגים הישראלים שנשרו כל אחד בתורו ממעגל התחרויות והציגו יכולת בינונית למדי. דוד קושניר קפץ 20 ס"מ מתחת לשיאו האישי ונשר במוקדמות, ריבנר סיימה אחרונה במקצה המוקדמות שלה ורענן לא הצליח לשחזר את הופעתו המכובדת מאולימפיאדת הלסינקי וסיים במקום ה-22 מתוך 24 משתתפים.

אכזבות ראשונות: רומא 60

למשחקי רומא, 1960, שלחה ישראל לא פחות מ-23 ספורטאים במקצועות אישיים וקבוצתיים. אחד מאותם ספורטאים היה מרים המשקולות אדוארד מרון, הישראלי-ערבי הראשון שנבחר לייצג את ישראל. ההנחה הבסיסית של הוועד האולימפי הייתה כי משלחת גדולה תבטיח רמה ספורטיבית גבוהה מבעבר, בשטח זה לא ממש עבד. אף ספורטאי ישראלי לא הצליח לעלות שלב בענפים השונים (אתלטיקה, שחייה, התעמלות, רכיבה על אופניים, סייף, הרמת משקולות וקליעה). נבחרת הכדורסל של ישראל השתתפה בטורניר הקדם אולימפי, סיימה אותו במקום השמיני ולא הצליחה להעפיל לטורניר הגמר שנערך ברומא.
למרות חוסר ההצלחה במשחקים, היו בכל זאת מספר ספורטאים שקבעו שיאים ישראלים במשחקי רומא: האצן יאיר פנטילט שבר את השיאים הישראלים בריצות ל-1500 ול-800 מ', האצן עמוס גרוז'ינובסקי ששיפר את השיא הישראלי ב-400 מ' ומרים המשקולות מרון ניפץ שיאים בהנפה, דחיקה וקרב שלוש.
מי שאכזבו במיוחד היו הנרי אוחיון ויצחק בן דוד, שייצגו את ישראל ברכיבה על אופניים ל-15 ק"מ. לפני המשחקים היו השניים בעלי סיכוי (קלוש אמנם) למדליה. בפועל השיגו השניים תוצאות מביכות למדי: בן דוד התנגש ברוכב פקיסטאני שלושה קילומטרים אחרי פתיחת המרוץ, התגלגל עמו לתעלה וסיים את המירוץ. סיפורו של אוחיון היה מוזר לא פחות: בערך באמצע המירוץ הוא החל משום מה לרכב בכיוון מנוגד לתנועה. את התנהלותו המוזרה הסביר אוחיון מאוחר יותר בכך שאיבד את משקפיו וחזר לחפשם.

העולם בורח ואנחנו שותקים: טוקיו 64

גם באולימפיאדת טוקיו 1964 לא פרץ הספורט הישראלי לתודעה האולימפית. טרם יציאת המשלחת לדרך, אומנם הבטיחו חבריה כי לא יאכזבו את האנשים בבית, אך בפועל שוב לא ממש עמדו בתקוות (הצנועות) שתלו בהם.
עיון בעיתוני התקופה מלמד כי המשלחת הישראלית התעסקה במשחקי טוקיו כמעט בכל דבר, פרט לספורט נטו: פוליטיקה פנימית, כמו למשל השקעת אנרגיה אדירה (שהוכתרו בהצלחה) למנוע את השתתפותה של נבחרת פלסטין במשחקים, היו כנראה הרבה יותר חשובים מהספורט עצמו.
המלשחת הישראלית מנתה עשרה חברים בשלושה ענפים עיקריים: אתלטיקה, שחייה וקליעה. ממש כמו ברומא 60 איש מהם לא הצליח לחלוף על פני משוכת המוקדמות (או אפילו לקבוע שיא ישראלי חדש). רק הקופצת לגובה מיכל למדני הצליחה להרשים כשקבעה תוצאה זהה לשיא הישראלי (1.65 מ') - חמישה ס"מ פחות מהנדרש כדי להעפיל לגמר.
אחת האכזבות היותר גדולות במשחקי טוקיו הייתה הופעתו של אצן ה-100 מטר לוי פסבקין (היום ראש משלחת האתלטיקה לאולימפיאדת סידני 2000), שמשום מה התקשה לשמוע את יריית הזינוק, זינק מאוחר מאד וסיים, כמובן, אחרון במקצה שלו.
המשלחת הישראלית עצמה הייתה מפולגת ומסוכסכת, ולא הותירה לעיתונות הישראלית כל ברירה אלא לאמץ את השופט מנחם אשכנזי, שנבחר לשפוט את משחק הגמר בטורניר הכדורגל האולימפי, כספורטאי הישראלי הבכיר בטוקיו.