צלקת לכל החיים

הכדורגל על המפה: 68

אולימפיאדת מקסיקו 1968 זכורה בעיקר בגלל איומי החרם של מדינות אפריקה והגוש הסובייטי, שהוסרו לאחר החלטת הוועד האולימפי שלא לאפשר לדרום אפריקה ליטול חלק במשחקים. במישור הספורטיבי, הייתה זו כנראה האולימפיאדה המוצלחת ביותר עד אז. האוויר הדליל במקסיקו סיטי הגבוהה (כאלפיים מטר מעל פני הים) איפשר לספורטאים השונים לקבוע מספר אדיר של שיאים עולמיים, שהזכור ביניהם הוא שיאו של בוב בימון מארצות הברית בקפיצה לרוחק – 8.90 מטר - שהחזיק מעמד לא פחות מ-23 שנה.
ההופעה הישראלית במקסיקו זכורה לחיוב בעיקר בזכות נבחרת הכדורגל. תחת הדרכתו של עמנואל שפר הקשוח, הגיעה הנבחרת עד שלב רבע גמר, שם הודחה על ידי בולגריה בהטלת מטבע, לאחר תיקו בתום 120 דקות. בשלבים המוקדמים ניצחה ישראל את גאנה ואת אל סלוודור. שאר הספורטאים הישראלים במשלחת הישראלית למקסיקו, סיפקו הופעה בינונית למדי.
ישראל שלחה למשחקים 12 ספורטאים במקצועות האישיים, לצד נבחרת הכדורגל. כמו בטוקיו 64, התמקדו ספורטאי ישראל באתלטיקה, שחייה וקליעה. את ההופעה הלא מרשימה במקצועות האישיים המתיק השחיין אברהם מלמד, ד"ר לפיזיולוגיה במקצועו, שייצג את המדינה כבר בטוקיו, אך כשל במוקדמות. במקסיקו סיטי הגיע מלמד שלישי במקצה שלו למאה מטר פרפר, קבע שיא ישראלי, עלה לחצי הגמר וסיים במקום הרביעי, כשהוא רחוק מקום אחד בלבד מעלייה לגמר. יתר החברים במשלחת לא הצליחו לעלות אפילו שלב אחד. השחיינית שלומית ניר הייתה קרובה מאוד להעפלה לחצי הגמר במאה מטר חזה, אך סיימה לבסוף במקום ה-18 מתוך 33. הקלע נחמיה סירקיס סיים במקום ה-28 מתוך 62, ברובה זעיר.
ובכל זאת, ההופעות המכובדות של נבחרת הכדורגל ושל השחיין מלמד נטעו תקווה מחודשת בלבם של ספורטאי ישראל, ולרגע אפילו נדמה היה שמדליה אולימפית נכספת נמצאת בטווח יד. אך זה היה לא יותר מחלום, שהתרסק מול המציאות האכזרית של האולימפיאדה הבאה, במינכן שבגרמניה.

הי"א: 72

ב-5 בספטמבר 1972, באמצע לילה שלו בכפר האולימפי, התעוררו חברי המשלחת הישראלית בביתן ברחוב קונולי 31 לקול קריאותיו של המאמן הלאומי להיאבקות, יוסף גוטפרוינד, שניסה לחסום בגופו את דלת הכניסה וצעק אל חבריו למשלחת לעזוב את הביתן ולהציל את נפשם.
הקול הבא ששמעו חברי המשלחת היה צרור היריות שנורו בפניו של גוטפרוינד. רגע אחר כך חדרו שמונה מחבלים חמושים מארגון "ספטמבר השחור" לביתן הישראלי ושבו 11 מהספורטאים הישראלים, כבני ערובה.
את מאמן ההיאבקות משה (מוני) וינברג והמשקולן יוסף רומנו רצחו המחבלים עוד לפני שהתפנו לניהול משא ומתן בדרישה להטסתם לטוניס ושחרור מאתיים מחבלים הכלואים בישראל. חברי ארגון ספטמבר השחור הודיעו כי אם לא ייענו דרישותיהם עד 12 בצהריים למחרת, יוצאו להורג שני ספורטאים ישראלים עם כל שעה חולפת.
משא ומתן מתיש ומורט עצבים החל עם הטרוריסטים, שבהמשך התחייבו לא להוציא את הישראלים שנותרו בחיים להורג, בתמורה לטיסה, ביחד עם הישראלים, לטוניס. בשעת לילה מאוחרת הוסעו תשעת הספורטאים הישראלים שנותרו בחיים, יחד עם המחבלים ששבו אותם, לפינה מרוחקת בכפר האולימפי, שם המתינו להם המסוקים. כבולים בידיהם וקשורים זה לזה הוכנסו הספורטאים הישראלים לכלי הטיס. עם נחיתת המסוקים בשדה תעופה סמוך, שבו אמור היה להמתין למחבלים ולספורטאים המטוס שיוביל אותם לטוניס, פתחה המשטרה המערב גרמנית במבצע חילוץ כושל, שבסופו נהרגו תשעת הספורטאים ישראלים, שוטר גרמני וחמישה מחבלים.
ממשלת ישראל דרשה מן הוועד האולימפי הבינלאומי להפסיק לאלתר את המשחקים, אולם הדרישה נדחתה על הסף, ואולימפיאדת מינכן המשיכה להתנהל כמתוכנן.
עד היום לא נמחה זכרם של י"א הספורטאים שנסעו לייצג את ישראל במינכן ונרצחו במהלך שליחותם.
אליעזר חלפין, מתאבק, בן 24 במותו.
קהת שור, מאמן קליעה, בן 53 במותו.
דוד ברגר, מרים משקולות, בן 28 במותו.
מארק סלאבין, מתאבק, בן 18 במותו.
אנדריי שפיצר, מאמן סיף, בן 27 במותו.
יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות, בן 40 במותו.
זאב פרידמן, מרים משקולות, בן 28 במותו.
עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה, בן 40 במותו.
משה ויינברג, מאמן היאבקות, בן 33 במותו.
יוסף רומנו, מרים משקולות, בן 32 במותו.
יעקב שפרינגר, שופט הרמת משקולות, בן 50 במותו.
יהי זכרם ברוך.


אסתר בהופעה: 76

הטרגדיה במינכן הייתה טראומה שגם הספורט הישראלי היה מסופק אם יתאושש ממנה בשנים הבאות. מטרת ההשתתפות הישראלית באולימפיאדת מונטריאול הייתה קודם כל על מנת להוכיח שהחיים ממשיכים. דוכן המנצחים היה היעד המשני. באופן מפתיע, ארבע שנים בלבד אחרי מינכן, העמידה ישראל את המשלחת האולימפית האיכותית ביותר שייצגה אותה עד אז.
משחקי מונטריאול התקיימו בצלו של חרם מדינות אפריקה, עקב סירובו של הוועד האולימפי להרחיק את ניו זילנד, שערכה באותה שנה מפגש ספורטיבי עם דרום אפריקה. למרות שיותר מעשרים מדינות נטלו חלק בחרם האפריקאי, הרמה הכללית במשחקים הייתה גבוהה.
אתלטים כמו אלברטו חואנטורנה הקובני ולאסה וירן הפיני טסו על מסלול האתלטיקה, השחיינים ג'ים מונטגומרי מארצות הברית וקורליניה אנדר ממזרח גרמניה כיכבו בבריכה. המשקולן הסובייטי ואסילי אלכסייב שלט ללא עוררין, אך מעל כולם זהרה ילדה רומניה בעלת מבע רציני בשם נאדיה קומאנץ' – המתעמלת המושלמת.
למונטריאול הגיעה משלחת ישראלית בת 28 ספורטאים, שהתחרו בתשעה ענפים: אתלטיקה, הרמת משקולות, היאבקות, שחייה, קליעה, התעמלות, ג'ודו, סיף ושיט. הייתה זו משלחת מגוונת, והנציגות הישראלית הראשונה שהצליחה לרשום הישגים אולימפיים משמעותיים.
ההישג האיכותי ביותר של ישראל במונטריאול (ואחד הבולטים שלה בכל הזמנים), היה העפלתה של האצנית ל-110 מטר משוכות, אסתר רוט-שחמורוב, לגמר האולימפי. בגמר היא סיימה במקום השישי. רוט-שחמורוב הייתה זו שנשאה את דגל ישראל עטור הסרטים בטקס הפתיחה, וגם הספורטאית היחידה במשלחת הישראלית למונטריאול שלקחה חלק במשחקי מינכן 72, בהם איבדה את מאמנה האישי, עמיצור שפירא.
חוץ מרוט-שחמורוב רשמו ספורטאים נוספים במשלחת הישגים נאים. מרים המשקולות אדוארד וייץ סיים חמישי במשקל נוצה, המתאבק רמי מרון דורג שביעי בסגנון חופשי במשקל עד 68 קילוגרם, ונבחרת הכדורגל הישראלית העפילה למשחק רבע הגמר, בו נוצחה על ידי ברזיל החזקה.