פתאום, ערבים מתים מעניין אתכם

הכעס רובץ כמו אד בלתי נראה ברחובות של עראבה. הכפר הגלילי, כמו ישובים ערבים רבים אחרים, הפך למקום שבו דו קיום בין יהודים וערבים היא סיסמא ריקה מהעבר.
בעראבה אומרים כי ההבדל היחיד הוא שאז, לפני מהומות אוקטובר, לפני 13 ההרוגים - הם היו עיוורים. היום הם לא. אבל מהומות אוקטובר היו רק ההתחלה. אז באו חוליות הטרור הערביות-ישראליות והמתאבד מאבו סנאן. ובעצם, הכל השתנה.
בבית בכפר ישבו לשיחה עם ynet מוסטפא קסקוסי, פסיכולוג, ג'מילה ונרדין עאסלה, אמו ואחותו של אסיל הצעיר שנהרג במהומות אוקטובר, מוחמד בדארנה, שחקן, פאיז נעאמנה, מנהל בית ספר, ודאהש עכרייה. דיאלוג סדוק בין שני צדדים שנקרעו זה מזה.

איך קרה שערבי ישראלי ביצע פיגוע התאבדות? שערבים ישראלים חברים בחוליות טרור? מה קרה?

ג'מילה, אמו של אסיל: "בתור מחנכת, כל החיים שלי חינכתי ילדים על ברכי הדו קיום והשלום. אך כיום לאחר שאסיל נרצח, כאשר הבן הצעיר שלי בן ה-10 שם כאפיה על הראש ומיידה אבנים, אני מבינה שהכול נשבר. מה שמעניין אותי זה מה המניע שמביא אדם לבצע פיגוע התאבדות, קשה לי להאמין שקיים בעולם הזה אדם שלא אוהב את החיים, ולכן חייב להיות מניע מוחשי".
מוסטפא קסקוסי: "חשוב להדגיש כי מדובר באירועים מזעריים, אך אם אני מנסה להבין ללבם אז מדובר בצעירים שחוו דיכוי ומכאן הם בהחלט יכולים להיות נתונים להשפעות כאלה ואחרות. חבל שהנטייה שלכם זה להדגיש את הטפל ולא את העיקר. הנבואות של אליק רון מתגשמות היום, אך אם המחבל המתאבד מאבו סנאן לא היה קיים הרי אליק רון היה ממציא אותו".
נרדין עאסלה: "זה בהחלט הפתיע גם אותי שהמחבל המתאבד הוא ערבי ישראלי מאבו סנאן, אך כאשר ראיתי בטלוויזיה כמו כולם את הקלטת בה הוא מופיע - התרגשתי. הבנתי שהוא ביצע את המעשה לא בגלל שהוא חשב על עצמו, אלא בגלל שהוא חשב על אחי ועל 12 אחים נוספים שלי שנרצחו. זה העביר בי צמרמורת. זה בהחלט עשה אותו אדם אציל בעיני, אדם שאוהב את בני עמו עד מוות".
פאיז נעאמנה: "כל פעם שיש פיגוע, המחשבה המרכזית שלי היא מהו מפלס הייאוש שדוחף אנשים לבצע מעשה כזה? לפני שנה, יש להניח שאזרח ערבי ישראלי לא היה עושה מעשה כזה, אך האלימות המופלגת מצד החברה הישראלית שהגיעה לשיאה באירועי אוקטובר היא זו שהובילה לזה. השינוי החיובי היחיד הוא שלפתע גם ערבים מתים מעניינים אתכם, עובדה שאחרי שנה חזרתם לפה, אז אם כך אנחנו בדרך הנכונה".

המצב הקיים בהחלט גורם לרבים בחברה היהודית לראות בכם אויבים. אתם לא מבחינים במבטי הפחד המופנים כלפיכם ברחוב?

קסקוסי: "המפחד צריך לבדוק עצמו, למה הוא מפחד, ממה הוא מפחד? הפחד הרי מבוסס על נתונים מזעריים על עשבים שוטים. שורשי הפחד נעוצים במצב לא מאוזן של הרוב המדכא והמיעוט המדוכא. ברגע בו היהודים במדינה יכירו בזכויות שלנו ייעלם הפחד".
מוחמד בדארנה: "הרמטכ"ל מופז הגדיר אותנו כחזית מלחמה. הוא זה שאמר שישראל נלחמת בשלוש חזיתות - השטחים, לבנון ובתוך כך גם הערבים החיים בקרבנו. אנחנו מהווים איום אסטרטגי - זו הגישה. אני לא אשכח לעולם, איך בתור ילד בן 15 שוטר הצמיד לי נשק לגב וביקש שאציג בפניו תעודת זהות. אז כיום אתם מרימים גבה מהשנאה שאנחנו מפנים למשטרה ולצבא? פה רמסו את הכבוד שלי".
נרדין: "הפחד שלך הוא תולדה של מה שהממשל עושה. כל הזמן אנחנו חיים כאן תחת איום. יותר מ-50 שנה אנחנו מנסים להשתלב בחברה הישראלית ולא נותנים לנו, אז מה חשבו? שנמשיך לשתוק? המבט הזה עלינו כאיום לא התחיל מקרבנו".

שנה לפרוץ אירועי אוקטובר: האם כיום, בראיה לאחור, היו ערביי ישראל צריכים לנהוג אחרת? בלי אלימות?

בדארנה: "רק אותנו שואלים למה התנהגנו ככה. כולם מאוכזבים מאתנו. למה? כי אנחנו ערבים, שהייתם רגילים לאכול אצלנו ולשתות קפה?"
קסקוסי: "בנורבגיה היו מבחינים בנו אם היינו עומדים בשקט ומניפים שלטים. אם ההתנהגות שלנו נראית לכם ברברית תבינו שמדובר בחלק מהוויית התרבות הישראלית. תבדקו את הממשל שלכם. זו בהחלט לא השאלה המרכזית אם הבעירו צמיגים או לא. השאלה היא כיצד מדינה מחליטה לירות באזרחים מפגינים. באף מקום בעולם זה לא היה קורה".
פאיז נעאמנה: "אליק רון אמר בעדותו שאם אזרחים יעזו לחזור שוב להפגין התוצאות יהיו אותן תוצאות. אז אני חושב שהתשובה לשאלה שלך נמצאת אצלו".

ובכל זאת אנו חיים במדינה דמוקרטית. האם התפרצות הזעם הזו שאתם מצדדים בה תואמת את ערכי הדמוקרטיה?

נרדין: "על איזו דמוקרטיה את מדברת, ישראל היא מדינה דמוקרטית? אני מציעה לישראל להפסיק למכור זבל לעולם. ישראל איננה מדינה דמוקרטית. בדמוקרטיה יש חוקים, אך פה כל מה שהמדינה רוצה לקבוע ואינו תואם את ערכי הדמוקרטיה מיד מתחבא מתחת לכותרת 'סיבה ביטחונית'. מעצר מנהלי למשל, זו דמוקרטיה?"
קסקוסי: "אני עקבתי במהלך הימים האחרונים אחר עדותו של אליק רון בוועדת אור, בשפה המליצית בה השתמש. חשבתי על כך שכאשר משתמשים בשפה המתאימה לימי מלחמת העצמאות - זה מלמד הכול. זה מלמד שהמדינה הזו נשארה תקועה ב-48, אז סימנו אותנו כאויבים ומאז דבר לא השתנה. מדובר בהתנהגות של מנטליות מושרשת, ומתוך התנהגות כזו לא יכולה לצמוח מדינה דמוקרטית המתייחסת בשוויון לכל אזרחיה".

על מה, בעצם, אתם הכי כועסים על האזרחים היהודים?

קסקוסי: "על הקלות שבה הם מולכים שולל על ידי הפוליטיקאים. הפחד הוא חלק מהמדיניות המשתלמת לממסד".
בדארנה: "העם היהודי עבר כאב וסבל רב, ולכן לטעמי הרבה יותר פשוט לו להבין כאב. ואני כועס איך דווקא הם אינם יוזמים את שבירת הקיר בינינו. הייתי מצפה דווקא מהיהודים להזדהות גדולה".
נעאמנה: "אני כועס על החוזק שלכם, שאינו מאפשר לכבד את החלש".
דאהש עכרייה: "אני לא כועס על אף אחד. אני רוצה את הזכויות שלי, את האדמה שלי, ושנחיה טוב. הכעס שלי הוא על מדיניות הממשל".
נרדין: "אני כועסת על ההבלגה של היהודים, ששתקו עד היום על העוול שנעשה".
ג'מילה: "אני רואה ביהודי קרבן. אני מרחמת על המדכא יותר מאשר על המדוכא. הם עיוורים ולא שומעים. אתם המסכנים ולא אנחנו".

מה יגרום לכם להרגיש חלק מהמדינה הזו? מתי אם בכלל נוכל לחיות פה בתחושת שלום אמיתית?

נרדין: "קודם כל, שאותם פושעים שרצחו את אחי ישלמו את המחיר ויובאו לדין. עד אז אני אפילו לא מוכנה לשמוע את המילה פיוס. אני חיה כאן לא מאושרת כבר 22 שנה ואין לי בעיה להמשיך לחיות בלי אושר כל החיים. מעבר לכך הגיע הזמן שיכירו בנו כמיעוט לאומי".
נעאמנה: "אני רוצה שוויון בכל, שיחזירו לי את הכבוד שלי. אני רוצה שהילדים שלי יתחנכו על זהות פלסטינית ואין סתירה בין זה לבין העובדה שהם גם יהפכו לאזרחים הגאים להשתייך למדינת ישראל. רק ביום שתבינו את המשמעות הזו, נוכל להתחיל לחיות פה אחרת".
בדארנה: "אני בהחלט רוצה להגיע למצב שבו נבחרת ישראל בכדורגל תשחק - ואני אעודד אותה. ברגע שיבינו שאני פלסטיני באמת, אז גם אוכל לחוש ישראלי באמת".