השמאל, קווים לגימגומו

אם היה רופא מתבקש לתאר את מצבו של השמאל הישראלי בעקבות שנת המלחמה עם הפלסטינים, הוא ללא ספק היה מכנה אותו "קריטי, אך יציב". יציב, משום שאנשי הרוח המרכזיים של השמאל עדיין רואים עצמם ככאלה. קריטי - משום שהפרטנר, בעיני רבים, התפוגג בדם ועשן.
הסופר א.ב יהושע עבר זעזוע בעקבות "האקט הלא רציונלי של הפלסטינים" בהחלטה לפתוח באינתיפאדה. פרופ' שלמה אבינרי משוכנע שהשמאל צריך להתפכח מ"האל שהכזיב" – ערפאת וההנהגה הפלסטינית. העיתונאי ופעיל השלום אורי אבנרי משוכנע שכל "המתפכחים למיניהם" בשמאל הם בסך הכל "שמאל אופנתי ובוהמי", וכעת רק אנשי השמאל האמיתיים נותרו בשטח. ואילו ההיסטוריון מאיר פעיל מטיל את האשמה על אהוד ברק ו"הצעתו הנבזית" לערפאת בקמפ דייוויד, אבל יוצא גם בחריפות נגד האיסלאם, שמחנך אנשים למות למען המולדת, במקום לחיות עבורה.
אנשי שמאל בולטים מספרים ל-ynet על שנת המלחמה שלהם, על המשבר הרעיוני ועל הפתרונות הרצויים. גם בשמאל, ואולי בעיקר בו, מסתבר - רחוקים מהסכמה.

א.ב יהושע: לפלסטינים יש מנהיג מטומטם

"הזעזוע שאני עברתי הוא בעקבות האקט האי רציונאלי של הפלסטינים, בהתפרצות הזו של האלימות. לא היה שום הסבר לאקט הזה, וגם לא לכך שהם דחו את ההצעה של ברק. לעובדה שהם פרצו באלימות מול ממשלת שמאל שישבו בה למעלה מעשרה שרים ממחנה השלום, שברו את המו"מ והגיעו למשבר כזה גם עם השמאל, לכך אין הסבר.
אני רואה דמיון בין הצעד האי רציונאלי הזה לבין התמיכה שלהם בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ. כל זה יצר אצלי את התחושה שאי אפשר להגיע אתם כיום להסכם סופי, בגלל שתי סיבות: ההקצנה אצלם, וההקצנה הנוראית בקרב הציבור הישראלי. הציבור הישראלי פנה ימינה. מערכת האמון התמעטה מאוד, ולכן אין סיכוי להסכם סופי כעת.
הפתרון היחיד האפשרי כעת הוא הפרדה חד צדדית, תוך פינוי 40 עד 50 התנחלויות ובניית גבול עם מעברים. הפרדה כזו תקל מאוד על סבל הפלסטינים, ותוריד את רמת האלימות. לאחר מכן יהיה צורך לבנות מחדש את האמון באיטיות.
עכשיו הפלסטינים דורשים לחזור לנקודת המוצא במו"מ, אבל זה לא כל כך פשוט. אי אפשר לפעול באלימות ולקלל את ברק, ואחר כך לבקש לחזור לנקודת ההתחלה, זה לא משחק. ערפאת הוא שורש הרע של אירועי השנה האחרונה. לפלסטינים יש מנהיג מטומטם וחבר מושחתים לצדו. אבל אני מאמין שעם העם הפלסטיני ניתן יהיה עוד להגיע לשלום, מכיוון שמנהיגות נופלת ועמים משתנים.
השאלה אם אני איש שמאל אמיתי או לא בעקבות השינוי שעברתי לא כל כך מטרידה אותי. אני לא איש דתי, ואני יכול לשנות את דעותי. לאורי אבנרי אין שום פתרון למצב, אלא אם כן הוא רוצה להחזיר את הפליטים, אבל לכך לא תהיה לו כל תמיכה".

אורי אבנרי: השמאל האופנתי נעלם

"הפלסטינים נהגו בשנה האחרונה כפי שהיה צפוי. הדבר החכם היחידי שאהוד ברק אמר זה שאם הוא היה פלסטיני הוא היה מצטרף לארגון טרור. צריך תמיד לחשוב מה היית עושה במקומם במצב הזה.
הטרור הוא הנשק של החלשים. אם היו להם טנקים ומטוסים הם היו נלחמים בכלים כאלה. אני לא שמח כשנהרגים אנשים בפיגועים, ואני לא אדיש לכך, אבל אני לא רואה הבדל בין מתאבד לבין טייס ששולח טיל לבית מגורים.
רעיון ההפרדה החד צדדית הוא מטומטם. כל מי שמציע הפרדה כזו רוצה למעשה לספח חלק מהשטחים. זה מרשם למלחמת נצח, ובכך יכולה להיסתם התקווה האחרונה לשלום. גם היום, 90 אחוז מהאוכלוסיה בצד השני רוצה שלום, שלום שפירושו מדינה פלסטינית בכל השטחים.
מי שהיה שמאל אופנתי הפך בשנה האחרונה לימין, וזה טבעי במצב של מלחמה. רק מי שעקבי בדעותיו ועומד על בסיס רעיוני מוצק נשאר איתן, ומי שמלכתחילה הלך לשמאל כי זה אופנתי וכדי להשתייך לברנז'ה נעלם. פרופ' שלמה אבינרי הוא הדוגמה למי שהתחזה לשמאלן והלך ימינה. למעשה, הוא ימני. אבל כל אנשי השמאל האלה עוד יחזרו לשמאל, בדיוק כפי שקרה במלחמת לבנון, ואחר כך ינסו לטשטש את התקופה הזו, שבה הם לא היו בשמאל".

פרופ' שלמה אבינרי: האל שהכזיב

"הסכם אוסלו אמור היה להיות תחילת ההתפייסות ההיסטורית בין שתי התנועות, וסלילת הדרך לחיים בשתי מדינות - ישראל ופלסטין - זו לצד זו בשלום. ברור שזו הדרך היחידה להסדר באזור, ומסיבה זו תמכתי באוסלו, וכפתרון אין לו תחלופה. יחד עם זאת, בקמפ דייוויד, בטאבה ולאחרונה גם לפי נאום ערפאת בדרבן, מתברר יותר ויותר כי הפלסטינים עדיין אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית.
אחד הדברים המאכזבים ביותר הוא שבשעה שבישראל יש קבוצה ביקורתית, בצד השני אין שכבה אינטלקטואלית ביקורתית. האינטלקטואלים שם, כמו חנאן עשראווי למשל, תומכים בטרור נגד אזרחים. לעומת זאת, התנועה הציונית ברובה הגדול ידעה להבחין בין מטרותיה לבין האמצעים, לכן היישוב המאורגן הקיא מתוכו את האצ"ל והלח"י.
אני תומך בהיפרדות חד צדדית, שתכלול הורדה של מספר ניכר של התנחלויות וצמצום הכיבוש הישראלי. נדמה לי שחלק מהקושי של חלקים בשמאל להודות שאין היום ברירה אלא לנקוט מהלך חד צדדי כי מהלכי המו"מ תקועים, נובע מהקושי הפסיכולוגי להשתחרר מהעמדות שלך בעבר. בעיני זה דומה לקשיים של האינטלקטואלים במערב בשנות ה-30 וה-40 להודות בטעותם בנוגע למקסם השווא הסטליניסטי, ולהכיר בכך שהמשטר הסובייטי לא בישר עידן חדש לאנושות – בעיקר על רקע הזוועות שביצע. הקושי הפסיכולוגי נובע גם מכך ששינוי העמדות נוגע בדימוי העצמי ובצורך לחשוב אחרת.
לא הייתי רוצה להיכנס לוויכוח אישי עם אורי אבנרי, אבל אני רוצה להזכיר שגם הנימות האלה לא חדשות. גם אחרי שרוב האינטלקטואלים התנערו מסטלין, נותרו אותם מעטים שסירבו לעשות זאת והכריזו על עצמם כ'שמאל האמיתי'. אני מציע לכל אחד לא לחשוב שהוא יכול להיות פוסק הלכה מהו שמאל".

מאיר פעיל: ברק אשם

"אני מודה ומתוודה שמעמדו של השמאל הלאומי, זה שדורש שתקום מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, נחלש. הראייה לכך היא הבחירות האחרונות, שהעלו את שרון לשלטון. אני, בכל מקרה, נשארתי בשמאל.
האשם הראשי במשבר שמתחולל כעת הוא אהוד ברק. הוא הציע לפלסטינים הצעה נבזית, שבה הוא משאיר למעשה גושי התנחלויות, תוך ביתור הגדה לשלוש יחידות שמנותקות זו מזו. לו אני הייתי ערפאת גם אני הייתי הולך הביתה בעקבות הצעה כזו. יחד עם זאת, אני מתנגד לזכות השיבה. זה לא מעשי: אין באפשרותנו לקלוט שני מיליון ערבים, וחוץ מזה, את בעיית הפליטים יצרה התנועה הערבית, כשתקפה את ישראל ב-1948, ולכן מדינות ערב הן שאחראיות לה.
נסיגה חד צדדית זה רעיון לא חכם בעיני, כי צריך להיפרד עם הסדר. מה, תקום גדר בתוך ירושלים? אי אפשר לעשות הפרדה. הפתרון צריך להיות פוליטי. אני מבין את מצב הרוח שיש בציבור, אבל צריך להסתכל על המצב בצורה הגיונית.
הפלסטינים מתנהלים בדרך הטרור כדי להשיג הישגים מדיניים. עם זאת, אני מתנגד לאופן הפעולה שלהם. הם יכולים לפעול נגד מטרות צבאיות ונגד מתנחלים, אבל אני לא יכול להשלים עם זה ששמים פצצות נגד ילדים ואזרחים. הטרור גורם לייאוש. אני לא אוהב את התכונות האלה באיסלאם – לחנך אנשים שיהיו מוכנים למות למען המולדת – רצוי לחיות למען המולדת".