אני עדיין שמאל, נדמה לי

שנה לאחר תחילת האינתיפאדה, דומה שיאסר ערפאת הצליח היכן שאנשי הימין כשלו מאז ומעולם – לעורר תהיות עמוקות בקרב מצביעי השמאל הישראלי. התקווה שהיתה לפני קמפ דייוויד, שהנה מפציע שחר חדש, התחלפה במבוכה – האומנם ניתן להגיע לשלום עם הפלסטינים? ובשאלה הנוקבת יותר – הייתכן שטעינו?
ynet קיים מפגש של קבוצת פעילים מהשמאל, בני 30 עד 40, שפעלה בשנים האחרונות בחינוך לשלום ודמוקרטיה בבתי ספר תיכוניים, כדי לעמוד מקרוב על התחושות, המחשבות וההרהורים בתום שנה לפרוץ האלימות.

האם בעקבות שנת המלחמה האחרונה חל שינוי בעמדותיכם? הלכתם ימינה, למשל?

גליה וינברג: "אני מרגישה אכזבה גדולה מאוד בשנה האחרונה. זה התחיל מאכזבה מאריק שרון, מעלייתו להר הבית ומעלייתו לשלטון. אבל זה נמשך באכזבה גדולה מאוד מערפאת. פתאום שמתי לב שערפאת מכעיס אותי, ושאני גם מרגישה חוסר אמון כשאני נכנסת ליפו, למשל. אני מבינה את המניעים שלהם, על מה הם מתקוממים ומאיפה זה בא. אני מבינה שזה בלתי נסבל לחיות בשטחים, אבל יחד עם זה, יש הרבה דברים בהתנהגות של הפלסטינים שאני לא מקבלת, עצוב ככל שזה יהיה, וימני ככל שזה יישמע".
אמיר טאוזינגר: "האכזבה שלי השנה היתה דווקא מברק ובן עמי. ציפיתי שהסכם עומד להיסגר, ציפיתי שתהיה להם הגדולה והמנהיגות לסגור הסכם שהיה מקבל אישור. אבל זה לא קרה. אני לא מאוכזב מהפלסטינים. אם הם רוצים, שהם יתאכזבו מהמנהיגים שלהם. אני לא צריך להתעסק במנהיגים שלהם. נכון, הייתי מעדיף שערפאת יהיה מהטמה גאנדי, אבל ערפאת הוא ערפאת והשייח יאסין הוא השייח יאסין, מה אפשר לעשות?"
גליה: "קשה לי מאוד עם מה שאתה אומר. אני לא מקבלת את האמירה שהמנהיגות של הצד השני לא מעניינית אותי. חלק ממה שקורה זה שיש מישהו שמולו אני מתנהלת. זה לא שאני יושבת עם מראה מול עצמי ומנהלת דיאלוג עם עצמי. יש חלק שתלוי בצד השני. צריך לבדוק גם מה הם עשו".
רני לוי: "אצלי עולות תחושות ניתוק, פראנויה וטרגדיה. אני מרגיש מרומה על ידי כל הצדדים וגם על ידי התקשורת. אני לא יודע על מה ערפאת שולט או לא, ולאן הולכים הכספים שמגיעים לרשות, מן הסתם לא למקומות שאליהם הם צריכים להגיע. יש השטחה של המדיה שגורמת לקהות מוחלטת. בבורסה ברמת גן, למשל, יש לוח ענק, והיתה בו הבוקר הודעה על פיגוע. מיד אחר כך הופיעה פרסומת, וחוזר חלילה. לפני האינתיפאדה הייתי יותר מחובר, עכשיו פשוט הפסקתי להתעניין. יש לי תחושת פחד, פחד ממקומות סגורים, מקהל, ומהאפשרות להתפוצץ. העמדה היחידה שאני מוצא את עצמי נרתם אליה בימים אלה היא סיוע לקורבנות פיגועים, במסגרת מרכזי סיוע. אחרי הפיגוע בדולפינריום ישבתי כל הלילה בחדר המיון באיכילוב ושוחחתי עם הפצועים".
רז שפייזר: "באידיאולוגיה הבסיסית שלי לא חל שינוי, אבל בתחום הרגשי היו לי הרבה משברים, או משברונים. היתה לי אפילו התחושה שצריך להיכנס בהם. זה נראה לי טבעי שכשכאתה מרגיש מאוים אתה מרגיש צורך לתקוף. אני כועס על המנהיגים משני הצדדים. בכלל, אני כועס על אנשים שהם לאומניים. הלאומניות היא שורש של הרבה דברים רעים".
מרב קליין: "לפני האינתיפאדה הרגשתי שהיתה דיכוטומיה ברורה יותר - שהם הטובים ואנחנו הרעים. היום זה השתנה. אבל אני חייבת לומר שמפריע לי שהדיון הזה, בשאלה האם הפלסטינים אשמים במה שקרה בשנה האחרונה, יסיט את ההכרה מכך שאנו מבצעים נגדם פשעים נתעבים, ואת העובדה שאנחנו כל כך לא מוסריים. צריך להכיר בזה שאנחנו מאוד לא יפים. אנחנו מדינה גזענית, בדיוק כפי שנאמר בדיוני ועידת דרבן".
גליה: "אני מסכימה שלפני האינתיפאדה היה קל לצייר את הצד השני כצד היפה. אבל כשאתה מייצר טרור ופחד – זה לא מוביל לכלום. יש פחד שלהם ושלנו – כשנכנסים להם הביתה, הורסים להם את השדות, מוציאים להם את הנשמה, וכשאנחנו מפחדים להיכנס לאוטובוסים. ברגע שיש פחד כזה, נגמר הדיאלוג. ברגע שהפחד ייעלם, רק אז אפשר יהיה לחזור לדבר".

אז איפה אתם היום מבחינה פוליטית? שמאל? מרכז?

רז: "אני לא שייך לשום מחנה, ויש לי את העמדות שלי. זה ברור שכל אחד רשאי להתלבט, גם שמאלני. מישהו לא מפסיק להיות שמאלני בגלל שהוא מתלבט, או בגלל שהוא סבור שגם הצד השני אשם".
גליה: "אני היום באיזשהו תהליך שאני בודקת כל מיני כיוונים על הסקאלה. מבחינתי זה משהו שהוא שמאלני - היכולת לאפשר לעצמך חשיבה ביקורתית, חשיבה עם כל מיני זוויות. אולי אני גם פחות ליברלית ממה שחשבתי. אולי זו גם התבגרות מסוימת, שבה ניתן לבטא תחושות שונות, גם עם עמדות פחות שמאלניות".
טלי אלי: "אני שואלת את עצמי עד כמה באמת מותר לנו כאנשי שמאל להשתמש בקשת של רגשות? האם מותר לנו לפתוח לדיון את האפשרות להרהר?"
אמיר: "חשוב לי להבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על שמאל. השמאל שאנחנו מדברים עליו הוא בהקשר הצר מאוד של הסכסוך עם הפלסטינים. אבל שמאל בשבילי הוא הרבה יותר מזה: הוא קשור לסוציאליזם, למדינת רווחה ולא רק אם אתה בעד להחזיר את השטחים. ולכן לא חל אצלי שום שינוי. לדעתי אנחנו הולכים לפיצוץ בעניין החברתי ובנושא המובטלים, ובזה אנחנו צריכים לעסוק כשמאל".
רז: "שמאל זה נטייה לסוציאליזם מבחינה כלכלית ונטייה להומניות ולכן אתה יכול להחזיק בכל אחת משתי הנטיות האלה גם כשאתה במצב של לוחמה".
מרב: "אני לעומתכם מרגישה שחסרה לי איזו משנה סדורה של השמאל בימים אלה. יותר מזה, אני מרגישה גם שבפעילות שלנו למען הדמוקרטיה לא פיתחנו לצערי תורה סדורה כזו על מה פירוש להיות איש שמאל".
טלי: "לדעתי, במצב הנוכחי יש התנגשות בין שני כיוונים. מצד אחד אנחנו מושפעים מכל מה שמייצג השמאל, בעיקר מההומניזם, ולצד זה יש קול נוסף שמשפיע עלינו והוא הקול מהעבר שלנו, בנוסח 'כל העולם נגדנו', או 'מעטים מול רבים', משפטים שמופיעים ברגעי אמת. וזה גורם לבלבול גם בשמאל. אבל צריך להתעשת ולהישאר עם הקול השפוי יותר, שבעצם לא כולם נגדנו. אנחנו צריכים גם לחשוב על איזו מורשת נשאיר לדורות הבאים אחרינו, מורשת של כוח וכיבוש?"
מרב: "אני מסכימה שזה חשוב איזו מורשת נשאיר. לכן לדעתי אנחנו קודם כל צריכים להכיר בעוול שגרמנו לפלסטינים. הרי גזלנו להם אדמות בעצם בואנו לכאן לפני יותר ממאה שנה".
גליה: "טוב, גם אנחנו גורשנו מאירופה, מה, חזרנו לגרמניה ותבענו את הרכוש בחזרה? אבל גם אם אנחנו התחלנו, היום יש כאן שני אשמים, לא רק אנחנו".
טלי: "צריך לתת לפלסטינים את השטחים. הילד שלי עוד מעט יתגייס ואולי יצטרך לשמור על אחת ההתנחלויות. בשביל מה? בשביל לשמור על חבורת המטורפים בחברון? אם נחזיר להם את השטחים, תהיה לי הטריטוריה שעליה אני מוכנה להגן, וזה יהיה כבר סיפור אחר".
רני: "גם אם השטחים יוחזרו זה לא ישנה. זה לא יביא לשינוי המצב או לרגיעה באלימות. הנה, יצאנו חד צדדית מלבנון, זה שינה משהו?"
מרב: "אני מודה שגם אם ניסוג לקווי 67' תהיה לי עדיין בעיה עם העוולות שביצענו נגדם בעבר".

איך אתם מקבלים את מדיניות החיסולים של ישראל?

מרב: "בעיני, גם פרח הטיס שאנחנו שולחים כדי שילחץ על הכפתור ויפציץ את אותו אדם מבוקש, ההורג באותה הזדמנות גם את הילד או אשתו של המבוקש, הוא חיית אדם. מותר לחסל מישהו רק כשהחוטים בפועל עליו, ולא אף אחד אחר, גם אם הוא מתכנן פיגוע".
גליה: "זה קל להגיד שלא צריך להרוג מחבל שביצע פיגועים ומתכנן לבצע פיגוע נוסף. חיסול זה דבר נתעב. אבל יש מצבים של הגנה עצמית, וזה אחד מהם, ולכן צריך להרוג אותו".
טלי: "אני מאמינה שהכוונה, לפחות מאחורי ביצוע החיסולים, היא כוונה אמיתית ונכונה, להימנע מפגיעה באזרחים".
מרב: "בעיני החיסולים הם חלק מהיותנו כובשים. מפריעה לי אותה אווירת כיבוש שמחלחלת עמוק לחברה שלנו. אותם חיילי מג"ב שמבצעים חיפושים כל כך חודרניים אצל הפלסטינים. בעיני הדרך קצרה מאוד בין לפלוש לתיק ולפלוש לנרתיק…"
טלי: "סליחה, מה ההכללות האלה? איך את אומרת דבר כזה? מה, כל חיילי מג"ב הם רוצחים, אנסים או פסיכופטים? אין חיילי מג"ב שמתמודדים עם לבטים ושמסוגלים להיות אנושיים? הרי זה בדיוק מה שאנחנו חינכנו נגדו בפעילות שלנו למען העמקת הדמוקרטיה – להימנע כמה שיותר מסטריאוטיפים. מה, כל החיילים רעים?"
מרב: "כן, כל חייל הוא רע, כי הוא כובש".
גליה: "אין ספק שהכיבוש הוא רע. אני קוראת את גדעון לוי במוסף "הארץ" ונחרדת ממה שאנחנו מעוללים להם. אפילו אספתי בגדים לילדים בשטחים כדי להרגיע את המצפון שלי. אני יכולה להגיד שזה נורא מה שקורה שם. אבל אני גם שומעת את ברגותי ורוצה להרוג אותו".
רני: "זה לא סותר. את רואה את התוקפנות של שני הצדדים. זה נבילה וזה טריפה".