אביה של אחת מהרוגות אסון הבונים התאבד סמוך למקום התאונה

קותי כהן, אביה של יאירה ז"ל שנספתה באסון הבונים לפני 16 שנה, התאבד אתמול (יום ג') אחרי הצהריים בירייה בראשו, סמוך למקום בו נהרגה בתו. כהן, מורה לנהיגה ותיק ומוכר בפתח-תקווה, השאיר אחריו רעייה, ירדנה, בן, בת וילדה מאומצת, אותה צירף למשפחה כחמש שנים לאחר האסון בו איבד את בתו.
התאונה המחרידה בצומת הבונים אירעה לפני כ-16 שנה. נהגת אוטובוס שהסיעה ילדים ניסתה לחצות את פסי הרכבת אך גלגלי האוטובוס התחפרו בעפר ונהג רכבת שהגיח ממול התנגש באוטובוס וגרם למותם של 13 תלמידי חטיבת הביניים ברנר בפתח-תקווה ביניהם יאירה כהן, אם מלווה והנהגת.
חמש שנים לאחר האסון אמר כהן כי הוא עדיין מתקשה להתמודד עם האובדן. לחבריו ולמקורביו סיפר: "שלושה חודשים לאחר התאונה קיבלתי טלפון מבית החולים מאיר בכפר-סבא, אמרו לי שישנה שקית עם חפצים אישיים של ילדה שנהרגה בתאונה, ואולי אוכל לבוא ולזהות אותם".
"זה היה ביום שישי בצהריים, לא היססתי לרגע, אמרתי להם שאני מגיע עכשיו וכך עשיתי. את אשתי השארתי בבית כי היא לא יכלה לשאת את זה עוד, בקושי דיברה. האחות בבית החולים הראתה לי שקית בה עגיל של יאירה עם טיפת דם עליו, מחרוזת, נעלי התעמלות שלה וארנק שתפרה בת דודה של אשתי שהיתה כלואה בבית לחם עוד כשהייתה חברה בלח"י. לקחתי את זה הביתה ובמשך ארבעה ימים הרחנו את הנעליים של יאירה. הרחנו ובכינו".
"זה לא עזב אותי, מאז הלכתי לצומת הבונים עשרות פעמים, מתוך הרגשה שאולי השארתי את יאירה שם. בדיעבד אני יודע שחיפשתי אותה בין האבנים והשיחים".
הוא הוסיף וסיפר כי חש במשך השנים רגשות אשם על מותה של בתו, וכי הרבה להתלוות לטיולים של הילדים, במיוחד בכתה של יאירה שהיתה ילדה מחוננת, אך היא, שסבלה מסכרת נעורים, ביקשה ממנו יום קודם שלא יצטרף לטיול כיוון שלא אהבה ש'יושבים לה על הראש' ומגבילים אותה באוכל.
"אם הייתי יוצא לטיול אולי זה היה נגמר אחרת. כשאני רואה נהג שמבצע עבירה, אני מדבר איתו בדיפלומטיות כשהוא מסיע ילדים. אני מורה די ותיק לנהיגה".
על הריב האחרון שהיה לו עם בתו הוא לא סלח לעצמו, ריב טפשי על מכשיר וידיאו. "היה לנו ויכוח ושלפתי את הקלטת ואמרתי זהו, אין וידיאו. היום אני שואל את עצמי למה עשיתי את זה".
קותי הגיע מבית הרוס, כפי שנהג לספר לחבריו, הוריו נפרדו כשהיה בן 9 והוא נדד בין בתים של משפחות אומנות. שישה חודשים לאחר האסון שיכנע את אשתו לאמץ ילדה, למרות ספקותיה, אך כשהבינה שלא תוכל עוד להביא ילדים נכנעה ללחציו. הם אימצו ילדה בת חמש וחצי אולם גם היא לא השכיחה מקותי את בתו, 'יאיר'קה'.
גם בעבודה לא הצליח קותי לחזור לעצמו, ותלמידיו עזבו אותו בתואנות שונות והוא נשאר ללמד רק את המבוגרים שבהם. קותי ניסה לפזר חיוכים כמו שנהג לפני מותה של ביתו, להתנהג כמי שחזר לעצמו, אך בתוכו חש את הכאב, זה שככל הנראה הוביל אותו לסיים את חייו היום.