ליהודים ולמוסלמים יש לפחות מכנה משותף אחד, בקצה הפין: בני שתי הדתות מלים את צאצאיהם הזכרים. אצל היהודים המילה היא מצווה חקוקה בתורה, ואילו אצל המוסלמים זהו נוהג מושרש, המבוסס על החובה ללכת בעקבות דפוס חייו של הנביא מוחמד. לא היהודים המציאו את המילה, אבל הם העניקו לה משמעות חדשה. "ברית מילה" היא חתימת בשר, המאשרת את החוזה הכרות בין העם לאלוהיו.
זה מעשה היאה למאמינים, אבל מדוע גם חילונים מושבעים אינם מהרהרים הרבה בטרם יזמינו מוהל לכרות את עורלתו של בנם? מדוע הם כופים על בניהם "חתימה" מכאיבה, בלתי חוזרת, על התחייבות שהם עצמם אינם מאמינים בתוקפה? את השאלה הזאת אפשר להסב גם אל מוסלמים שאינם דבקים בדת אבותיהם. אם אנחנו נצרכים להוכחה, הנה זו הוכחת מחץ לכך שאת ההחלטות החשובות ביותר בחיינו איננו מקבלים בעזרת הגיוננו.
לשוודים, אנשים נאורים וצוננים, יש היגיון חותך. לפני חצי שנה אסר הפרלמנט שלהם למול תינוקות ללא משככי כאב ובהיעדרם של רופא או אחות. תחילה הוצע לאסור כליל מילת קטינים, אבל החוק רוכך והותר ליהודים למול את בניהם, ובלבד שלרך טרם מלאו חודשיים. האם נוכחות רופא ושימוש במשככי כאב מתנגשים במצוות הדת? בוודאי יימצאו חכמי הלכה שיפסקו כי אין חובה להכאיב לתינוק ולסכן את חייו. החשש הוא כי התערבותו של החוק השוודי בפולחן המילה הוא הקדמה לאיסורה הגורף, ולכן התעוררו מחאות בעולם היהודי. ארגונים יהודיים שונים אף לא התאפקו מלהזכיר כי מאז התקופה הנאצית לא העז שום שלטון להתנכל לפולחן המקודש הזה.
הצרה היא שנימוקיהם של המחוקקים השוודים יצוקים היטב: מילה היא הטלת מום, ואם היא נעשית בקטין ללא סיבה רפואית מספקת, אין היא שונה מתקיפה אלימה. מדינות רבות בעולם אסרו על מילת נשים, ניתוח אכזרי המקובל אצל כמה מעמי אפריקה, ולכן – כך טוענים חסידי החוק – יש לשרש גם את מילת הזכרים. לעומתם מסבירים מתנגדי החוק כי אין להשוות את כריתת הדגדגן הנשי, השוללת את העונג מחיי המין ומסבה נזקים גופניים אחרים, למילת זכרים, שאינה מזיקה לתפקוד המיני והסכנות הכרוכות בה זניחות. לבד מכך: לכריתת העורלה יש יתרונות אחרים, כגון הפחתת שיעור ההידבקות במחלות זיהומיות, לרבות איידס. הנימוקים האלה נשללים על ידי ארגוני רופאים חשובים, הטוענים כי עם העורלה נכרתים 10% מעצבי הפין ונפגמת רגישותו, וכי לא נמצאה שום הוכחה מדעית ליתרונות הבריאות המיוחסים לניתוח הזה.
אלה שאלות מסקרנות ותפלות. המתווכחים נתפסים להן ומרחיבים בהן, מפני שנוח לאדם מודרני להטיל הכרעות ערכיות לחיקו של "המדע האובייקטיבי". אבל השאלה הגדולה, הבלתי פתירה, איננה מתחום המדע. וזו השאלה: מה מידת הכפייה שחברה נאורה רשאית להפעיל על חבריה הנשפטים כבלי נאורים? אם תאמרו כי אל לה להתערב בפולחנים עתיקים ובמסורות מקודשות, מיד תידחקו לפינה, וכך גם יקרה לכם אם תתמכו בעמדה ההפוכה. הסוגיה הזאת מעסיקה ללא הרף את החברה הישראלית וממנה נובעות ההתקפות על בית המשפט העליון ועל נשיאו. הישראלים החילונים, תומכיו המושבעים של בית המשפט, רואים עצמם כמומחים לנאורות, והנה מושיב אותם החוק השוודי על ספסל הנאשמים. מתברר שלכל הנאור יש נאור ממנו, ומוטב להישמר מפני התהללות בנאורותנו.
