ביקור בממלכת האבסורד

הערב יוצג בהקרנת בכורה בסינמטק תל-אביב סרטו התיעודי הקצר של הבמאי הצעיר איאס נאטור, "למא זאפוק". דווקא בתקופה שבה מרחפת עננת הטרור, והכאוס האישי והחברתי בא לידי ביטוי באלימות, פחד ובלבול, בוחר נאטור, 25, ערבי בן העדה הדרוזית ובנו של הסופר והמחזאי סלמאן נאטור, לעסוק בצד הפרטי של השכול מנקודת מבטן של אמהות חללי מאורעות אוקטובר באום-אל-פאחם, סחנין, נצרת ועראבה. בתווי מכחול עדינים הוא נוגע בעצבים חשופים, מערבולות טירוף וסיטואציות אבסורדיות של נשים שאיבדו את בניהן ובו זמנית את הזכות הבסיסית לאבל פרטי.
נאטור מבקש שיתייחסו אל הסרט כאל יצירה קולנועית ואנושית ולא כאל הצהרה פוליטית. בראיון ראשון ל-ynet הוא מנסה להתרחק מפוליטיקה, מדבר על תהליך כואב של התמודדות עם חומרים אנושיים בלתי אפשריים, על אובדן שפיות, על תקשורת שמגוננת על מדיניות מוטרפת, ובעיקר נוגע בלבם המדמם של אלו שניזוקו לצמיתות מאותה מדיניות. את הסרט הזה סביר להניח שרשות השידור לא תשדר.
"הפירוש המילולי של 'למא זאפוק'", מסביר נאטור, "הוא 'כשחיתנו אותך'. בדרך כלל נהוג שכשצעיר מת לפני שהספיק להתחתן, לעשות לו טקס חתונה. בכאילו. זה טקס, שבניגוד לטקס החתונה האמיתי, מלווה בהרבה כאב. עושים אותו לפני שקוברים את הגופה. זה בשבילי הקונפליקט עם הרעיון של השוהדא (מות קדושים). מצד אחד יש אנשים שמתייחסים אליו בשמחה ובגאווה, ומצד שני יש את האובדן שהוא מאוד כואב".

- איך ניגשים לטפל בנושא כל-כך טעון?

"לא רציתי להראות את הצד השטוח והחיצוני שהוא כבר מאוס. הכוונה היתה להראות את מה שיש מעבר, מציאות שלא ראו קודם בטלוויזיה. לא עניין אותי להתעסק באינתיפאדה. הלכתי על משהו יותר עמוק, על הכאב הפרטי והמצב הרגשי שהנשים האלה נמצאות בו. זה לא שהתעלמתי מהפוליטיקה, אבל היא לא הנושא המרכזי. אני אוהב סיסמאות, לזרוק מילה, ושכולם יבינו למה התכוונתי ולא להאכיל בכפית. דמיינתי את הסרט הרבה לפני שהתחלנו לעבוד עליו כמו פנטזיה. בדרך כלל אני עושה דברים בספונטניות. הפעם הקדשתי הרבה מחשבה, עשיתי תחקיר ונפגשתי עם חלק מהנשים, שהכרתי אותן וידעתי בדיוק מה אני מחפש. לא חיפשתי אצלן אינפורמציה, חיפשתי אופי וניגודים. רציתי להבין את הדמות. כשנפגשתי עם האמא של וויסאם, ביקשתי ממנה שתספר לי עליו. איך שהיא התחילה לדבר, היא החלה לבכות. היא לא מבינה בתקשורת וכל מה שהיא יודעת זה שהבן שלה הלך. הייתי אצלה מעט מאוד זמן, אבל לא הייתי צריך יותר. ידעתי שאני רוצה אותה בסרט".

- זה סרט קשה לעיכול. למי הוא מיועד?

"הוא אמור לדבר לכל אמא שאיבדה בן, וזה לא חשוב אם זה היה בפיגוע בתל-אביב או בשטחים, אם הוא יהודי או ערבי. כאב זה כאב, לא יעזור. מצד שני כן התייחסתי למציאות הספציפית שמוצגת בסרט ולגורם, כלומר, לצד שהרג. חשוב לי מאוד שהגורם יראה את הסרט, יראה מה שהוא עשה. מעניין אותי לדבר איתו ולהבין מה הוא מרגיש. יכול להיות שהוא בכלל לא מודע. הייתי רוצה שזה שירה באסיל, שאף אחד לא יודע מי הוא - אבל יכול להיות שהוא יודע שהוא זה שביצע, שלף, כוון וירה - יראה את הסרט. מעניין אותי לדעת אם זה יעשה לו משהו, ומה הוא ירגיש ויחשוב. אני לא רוצה לשנות אותו, פשוט מעניין אותי לשוחח איתו יום אחרי ההקרנה".

- יש כאן עמדה פוליטית?

"אין כאן הזדהות או עמדה רגשית שלי. אני מראה איך הנשים, שבעבר היו בפוקוס ועכשיו הן עם הבדידות, התחרפנו. זו אחת הסיבות שאני מרגיש שהיה פספוס גדול בזה שהסרט הוקרן בהקשרים לא נכונים כמו שנה לזכר האירועים. הרבה פעמים סירבתי להקרין אותו בכאלה הקשרים. זה פספוס שלא התייחסו לצד הקולנועי של הסרט, לצד היצירתי ולרצף התמונות. אנשים התחברו לסרט מצד האירועים. העמדה שלי קיימת בסרט, אבל היא מוסתרת ובשביל לגלות אותה צריך לחפור.
"יש קטע שבו רואים את האמהות צופות בהצגת תיאטרון על שכול. זה קטע לא מתורגם, כי למילים ולהצגה עצמה אין משמעות. רציתי להעביר ביקורת על עצם הקיום של ההצגות האלה והאבסורד שבהן. אני לא מבין למה מישהי שהבן שלה מת צריכה לראות הצגות ומחלקים לה גביעים. יש קטע שבו הבמאי של ההצגה מציג את עצמו בפני האמהות ואומר להן מזל טוב. שאלתי אותו למה מזל טוב? והוא אמר, על שוהדא. בן-אדם ליברלי ואינטיליגנטי יבין את האבסורד. ההבנה קשורה לרקע של הצופה. אם את מתל-אביב, לא תקבלי את זה כמו ערבי מאום אל-פאחם או מהשטחים. לא כפיתי דעה, הצגתי את הדברים. זו מניפולציה בעריכה שמי שמחטט יקלוט. התכוונתי לבקר, אבל בעדינות. הסלקציה שעשיתי בבימוי ובעריכה היא העמדה שלי".

- אז זה סרט מניפולטיבי?

"בחומר הגלם יש חומרים מאוד כואבים, אין בן-אדם שראה אותם ולא בכה. יכולתי לעשות סדיזם, או סרט שכל אחד, אפילו הימני הקיצוני ביותר, יראה ויבכה, אבל לא הלכתי לכיוון הזה. ניסיתי להימנע מלהכאיב יתר על המידה. בשביל לשמור על אמון הצופה, אחרי כל קטע עמוס רגשית, שחררתי שעמום".

- יש כאלו שיאמרו שזה סרט חד צדדי. למה, לדוגמא, לא רואים את השבאב מיידים אבנים?

"הסרט הזה הוא לא כתבה חדשותית שצריכה להראות את שני הצדדים. זו לא המטרה שלי, אני לא מנפק אינפורמציה".

- האמהות שמרואיינות בסרט ראו אותו?

"כן, בנצרת. לא ידעתי שהן הוזמנו וכשראיתי אותן שם נעשה לי שחור בעיניים. לא רציתי לשתף אותן בעוד חוויה מתסכלת, להעמיס עליהן צער ולשים אותם בעוד מצב בלתי אפשרי כמו ששמו אותן בהצגה ההיא שרואים בסרט. הן אמרו לי תודה רבה, אבל לא הייתי מסוגל לדבר איתן. ברחתי".

- הסרט הוצג בנצרת ואחר-כך ברמאללה, קאטר, לבנון ובחודש הבא הוא יוצג בקנדה. ההקרנה בתל-אביב שונה עבורך?

"המסגרת של הסינמטק חשובה לי. מה שמייחד את ההקרנה הם האנשים, שיתייחסו לסרט גם כיצירה קולנועית. אם הייתי רוצה לזכות לתהילה או להפוך את הסרט לפולחן, זה לא המקום הנכון. הייתי יכול להציג אותו בשטחים ובמקומות אחרים, אבל בסינמטק יש אוכלוסייה מיוחדת. יהיו שם ערבים, יהודים, אנשי מקצוע, וזה מגוון יפה. אני רוצה להגיע למצב שאני זה שגורם לקהל להתרגשות ולא החומר. אם אדם מתרגש מהסרט כי הוא כואב, אני ארגיש פספוס".

- אתה חושב שלטלוויזיה הישראלית תהיה בעיה לשדר את הסרט?

"כן. בייחוד בזמן הזה, בתקופה הזו. אם אני הייתי מנכ"ל הטלוויזיה הממלכתית בישראל, עם אותו הראש של זה שיושב שם, היתה לי בעיה לשדר אותו. זה סרט שלא מזייף ומביא אמת כואבת עד כדי הסתה. בן-אדם קיצוני עלול לא להתאפק ולפתח שנאה. זה מפחיד אותי שהסרט ישפיע על אנשים בצורה לא נכונה, כי הוא מתכוון להפך, הוא אמור לתת את האפקט האנושי. אני לא אומר בסרט שהישראלים או היהודים הם אנשים לא טובים, אלא שהאובדן כואב וזה סרט אקטואלי לכל אמא. אין תחליף לבן שהלך".

"למא זאפוק" - סינמטק תל-אביב, הערב, (רביעי, 24.10) ב-20:30