רבין, הזמן שעבר

אומרים שהזמן העובר מעלה ארוכה לפצעים. לא תמיד. דמו של יצחק עודנו רותח, כדם זכריה. על אף שש השנים שחלפו, רצח רבין מצוי באקטואליה, כמזכרת עוון, כסימן–שאלה הנטוי עלינו, כירי שאינו נותן דומי. רבין אינו יורד מסדר היום גם משום שהרצח הלא-משוער הזה היה רצח פוליטי. בצד כדורי האקדח שפגעו אנושות בגאוותנו, כאזרחי חברה דמוקרטית הקובעת כללי משחק גם למחלוקת חשוכת מרפא, שינה הרצח הזה את מהלך הדברים. דומה שמותר לרוצח לחייך.
לאחר יצחק רבין בא, כממלא מקום, שמעון פרס, שהובס עד מהרה בבחירות על-ידי בנימין נתניהו. גם החמאס גרם לכך. ביבי מלך על ישראל תקופה קצרה למדי, גדושת התלהמות לאומנית "גאה וזקופה", וכן שערוריות שכמעט הביאוהו אל ספסל הנאשמים. אחריו דרך כוכבו של אהוד ברק כתקווה גדולה לרוח אחרת מסביב, לשינוי צלמי פנים, להבקעה נועזת בחומת האיבה המקיפה אותנו. אף הוא כשל בשל יריביו מבית ובשל סרבנות ערבית קשוחה להתפשר איתו. וכעת מנהיג אותנו אריאל שרון. ועדיין אין אנו יודעים לאן הוא מוליך אותנו בסערת הדם והאש. ארבעה ראשי ממשלה ידעה ישראל בשש השנים האלה, וכבר שב נתניהו ומטיל צל על יורשו בליכוד.
הזמן העובר לא מיצה את תהליכי האבלות בחברה השסועה הזאת, לא עורר חרטה אמיתית, לא הביא לשום הזדככות. גם היום עוסקת ישראל המדממת בשאלה מי אשם בפשע ההוא בכיכר מלכי ישראל. האם רק היורה ואחיו או גם אלה שלא הרימו קולם נגד ההסתה הפרועה שתבעה את ראשו של רבין, ביניהם חבריו לנשק ועוזריו בשכבר הימים. הוא כמו נרצח בשנית בצעקת התביעה החוגגת להעמיד לדין את "פושעי אוסלו".
שואלים אצלנו האם רצח נוסף של אישיות פוליטית רמת מעלה הוא בגדר אפשרות. לא מעט מומחים משיבים על כך בחיוב. בהפגנת הענק בכיכר ציון בירושלים נראתה תמונתו של ערפאת משקיף מחלון הלינץ' ברמאללה ומניף את ידיו המגואלות בדם. למטה קראנו: " חברו הטוב של שמעון פרס". ישראל שלאחר ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר עדיין יראה מעצמה ומפני "המשוגע התורן" המצוי בה. לא, מותו של ראש הממשלה יצחק רבין אינו בגדר עבר מתרחק והולך במציאות אחרת. הוא מדמם כאקטואליה. אנשים אינן חדלים לשאול מה היה קורה אילולא נרצח ואילו יכול היה להמשיך במהלך המדיני שבחר בו לאחר דורות של אלימות. האם הדרך שהלך בה הייתה אמורה לשים קץ לשפך הדמים או הייתה מסייעת, פעימה אחר פעימה , ל"תורת השלבים" של אש"ף. אהוד ברק, שהסתייג מהאסטרטגיה הזאת, ניסה להשיג מראש, בעוד הקלפים בידיו, "הסכם מסגרת". הוא הימר על כל הקופה. ובאזור הזה, שיש בו גם פמפום שהוי של סבלנות נרגילית, דחק את הקץ. וכבר עולה הפסוק: "איך נפלת משמים הילל בן שחר".
אל תמהרו לשפוט את יצחק. ממשיכיו לא הבקיעו דרך. וכבר מדברים פה על עוד מאה שנות סכסוך. וגם אני איני יודע לאן אריק מוליך אותנו. האם הוא פועל באחריות ובחוכמה בתוך ההיסטוריה או מהמר על הבדוי מחוצה לה. בינתיים טוב ששמעון פרס, המגודף והמושמץ, לידו.
שש שנים חלפו מאז הירי בכיכר מלכי ישראל, בלב תל אביב, במקום הפחות חשוד והפחות מסוכן בארצנו. האם ישראל הגונה יותר, אחראית יותר, סובלנית יותר, נבונה יותר, לאחר שש שנים? קשה להשיב על כך בחיוב. יצחק רבין ידע מלחמות רבות. הוא היה מודע עד תום להכרחיותו של הכוח באזור האכזר הזה, אך גם למד במרוצת השנים את מוגבלותו של הכוח בבואו לפתור סכסוך כה ארסי, כה ממושך. מותו הוא בגדר קריאת–כיוון מתמדת לחשבון הנפש בקרב אומה שכה זקוקה לו כעת.
בקרב ההמונים הנלהבים שהתקבצו באיצטדיון רמת-גן לכבוד משחק הכדורגל נגד אוסטריה, בין שלל הדגלים והכרזות כחול-לבן, בלטה כרזה ענקית ועליה כתוב "ישראל מתחננת לניצחון!" והיה בכך יותר מכדורגל. הניצחון המובהק האחרון של כוחותינו היה בששת הימים, בפיקודו של הרמטכ"ל יצחק רבין. גם זה חומר למחשבה.