כמה צלקות זה כל מה שנשאר

אביב גפן עבר דרך ארוכה בשמונה השנים שחלפו מאז יצא תקליטו הראשון "זה רק אור הירח" ועד ל"יומן מסע" שיצא השבוע - הוא התבגר, התקבל, התחתן, התגרש, התאהב מחדש ושינה פרספקטיבה. "יומן מסע" הוא אביב גפן החדש. אולם כל השירים והאלבומים הקודמים מהדהדים בתקליט החדש, והנושאים שמטרידים את אביב גפן חוזרים, אבל הפעם הטיפול בהם שונה.
גפן כבר לא בן 20. היום יש לו מעמד איתן בעולם המוזיקה הישראלית ובסעיף המהפכה הוא כבר סימן את האות וי מזמן. הוא כבר היה בכל תוכניות האירוח והקהל שלו קיים וצמא ומתוחזק היטב (ב"יומן מסע" מופיעים "ילדי אור הירח" בתודות). אביב גפן הגיע לרגע שבו הוא יכול לצאת מהארון, לגלות לנו שאהבה היא בסך הכל דבר נעים ואפילו מנחם ("תמונה לשעת ערביים" העדין לעומת "שנינו שווים" המפוחד בתקליט הראשון), שמדינת ישראל היא לא מקום מעוות ושנוא, אלא מקום מעוות ואהוב ("עורי עור"), ושגם לחיילים, שלא נותנים לזקנה שנשבתה בידיהם כוס מים ("גנרל" 1994), יש אימא דואגת, ואהבה שממלאת תפקיד חשוב יותר מהמדים ("אקדחים שלופים", 2000). אביב גפן של שנת אלפיים גילה את החיפוש ואת הפיוס, דבר שמתבטא כמעט בכל דבר באלבום.

שחקני חיזוק חדשים

גפן הגיע באלבום החדש למיצוי נכון של מיתרי הקול. הוא שר במקום לצרוח, אולי בזכות העבודה עם לואי להב (שהחליף את משה לוי), הידוע ביכולתו להעביר את קולם של זמרים מטמורפוזה (וראה דוגמת גידי גוב), ואולי גם משום שאביב בטוח יותר שמקשיבים לו.
אביב גפן הוא לא זמר דואטים, ולכן לאנשים שהוא בוחר לשיר איתם יש משמעות. ב"יומן מסע" אביב גפן בוחר את אריק אינשטיין ושלום חנוך (בנפרד), אולי כחלק מהתדמית החדשה שאימץ לעצמו. בעבר, כשרצה להיות מזוהה עם רוק, גפן בחר בברי סחרוף. הבחירה העכשווית בחנוך ואינשטיין מצביעה אולי על היעד שהציב לעצמו או המעמד בו הוא רוצה להיות. אינשטיין מייצג אולי יותר מכל אחד אחר אמן מיינסטרים שהתדרדר לעיתים נדירות לשבלוניות. שלום חנוך מייצג את מי שהזרם הלך אחריו, ואת זה שהצליח לשרוד את השנים בלי להפוך צפוי. שניהם ביחד, הם ארץ ישראל הטובה, זו שאביב השתייך אליה בעבר רק ברמה המשפחתית, ועכשיו מאמץ אותה לחיקו.
גפן לא איבד את הרצון לצעוק כליל, אך הוא הבין שאם הוא רוצה שגם ההורים יקשיבו, כדאי שידבר בנימוס. "עורי עור" אינו פחות קשה או בוטה מהשיר "אלימות", אבל הבחירה בפזמון החוזר "מולדת אהובה" הופכת אותו לקל יותר לעיכול (אגב, במקור כתב גפן "מולדת חשוכה". הוא החליט לשנות את המילים מתוך מחשבה שכך יהפוך השיר לאפקטיבי יותר).

הילדים התבגרו

אביב גפן למד בתקליט החדש גם לחפש, כלומר להכריז שאינו יודע הכל. אף על פי כן, התקליט החדש של אביב גפן קצת מאכזב. למוזיקה הישראלית יש כל כך מעט יוצרים שמוכנים לומר את האמת שלהם בלי להתחשב ברשימות ההשמעה ברדיו ובמה תגיד הדודה חנה. הגדולה של אביב גפן הייתה בכך שהוא סחף אחריו דור של צעירים שלא פחד להסתכל על העולם דרך המשקפיים הזועמים והמבולבלים שלו, להזדהות אתו, לצעוק איתו שהמלך עירום. גפן הצטרף באלבום החדש לעולם המבוגרים שלמדו להשלים עם החיים באופן כללי, ולקטר מפעם לפעם בשיחות סלון ביום שישי. אולי המעבר לחברת התקליטים "הליקון" היה הגורם המשפיע, ואולי היה זה המעבר לזרועותיו של מאיר קוטלר, המנהל האישי של יקירי אמצע הדרך. המוזיקה הישראלית צריכה את גפן הזועם, לא גפן המפויס (שלעולם לא היה מגיע לאן שהגיע אם "יומן מסע" היה תקליטו הראשון). הממלכתיות שלו אמינה באופן מפתיע, מפתיע עד כדי כך שההתייחסות אליו בעבר כפרובוקטור ותו לא נראית הגיונית. גפן הוא כבר לא הילד הרע שאוהבים לשנוא, הוא הפך לאחד מהחבר'ה הטובים. מה ששרד מהסערות והשברים הם רק מראי מקום קטנים, במלותיו הוא: "כמה צלקות זה כל מה שנשאר".
"יומן מסע" הוא אלבום שזמרים רבים היו מייחלים לו. כתוב טוב, מולחן היטב ומופק כמו שצריך. אבל לאביב גפן יש ליגה משל עצמו, ליגת קטנים ענקית שמחפשת מנהיג ולא דוד שמנסה לעזור ולחנך. אביב גפן עשה בתקליט החדש עוד צעד בדרך להיות הזמר הישראלי הפופולרי ביותר של המאה העשרים ואחת, זמר מצליח בסדר גודל של ארצי או פוליקר היום, מתוך תקווה שגם ילדי "אור הירח" שלו התבגרו. בעולם שלהם עדיף לחבק את החברה, ללכת לעבודה משתלמת ומדי פעם להעלות כמה ספקות ולבטים כדי להיות "מחוברים" לעצמם.