אריבדרצ'י עמק יזרעאל, אהלן וסאהלן אתיופיה

רק עכשיו אחרי שהיום נגמר, אחרי שהורדתי את הנעליים, שחררתי את הגוף החבוט והתיישבתי לכתוב, אני מצליחה לעכל את כל מה שעברנו לאורך יום נהיגת השטח. והיום כזכור הוא רק סוג של טעימה קטנה, או משחק מקדים, לקראת הדבר האמיתי - אתיופיה. זהו בנות, הנסיעה ממש מתקרבת. למרות שכבר עבר החלק הראשון של החיסונים, הוחזרו הדרכונים עם הויזה האתיופית ונאספו הכדורים נגד המלריה, בעצם רק היום נפל האסימון – בינינו לבין מדבריות אפריקה הפתוחים, נהר האומו והשבטים המקומיים שפזורים לאורך הסוואנות, מבדילים רק כמה ימים.

על חריצים, אדמת פודרה וחיות אחרות

התאספנו בקיבוץ רמות מנשה בסביבות 08:30 בבוקר ולמרות שהכותרת של היום היתה ידועה מראש "יום נהיגת שטח", לא בדיוק ידענו למה לצפות. קבלנו הרצאה תיאורטית על מה זה בדיוק אומר שטח, קצת על מבנה הג'יפים ומה בדיוק הכלי הזה יודע לעשות, אבל בחיים כמו בחיים בשביל לדעת לשחות צריך להירטב. חולקנו לג'יפים כשבכל אחד מהם ישבו 3 מלכות מדבר פוטנציאליות, על-פי הצוותים שיסעו יחד כקבוצה גם לאתיופיה. הצוות שלנו הורכב מספרית חיות, תלמידה במכינה אקדמית, מהנדסת בניין, מנחה בערוץ הילדים, מנהלת פרסום ומנהלת שיווק. עם הרבה אנרגיות חיוביות ולא מעט לחץ עברו יושבות הג'יפ בסבבים ליד ההגה ועשו הכרה אישית עם תיבת ההילוכים ומושגים חדשים כמו היי, לואו, חריצים, הצלבה ועוד כל מיני כאלה שעד לפני ממש כמה שעות, לפחות לחלק מאתנו, היו תעלומה גמורה. בהתחלה זה היה ביבש, אבל מהר מאד כשאנחנו דוהרות לכיוון הר חורשן, מתמודדות עם עליות תלולות, שיפועים, אדמת פודרה (בחיים לא חשבתי שיש קשר בין פודרה לאדמה) ועם שי המדריך הצמוד שלנו לענייני ג'יפים, העניינים התחילו להתחמם.

יד רוחצת יד ואם אפשר ב"Fresh Ones"

להעביר יום שלם עם נשים שאת מכירה פחות או יותר 20 שעות (משוקלל עם יום המיונים בקיסריה, יום החיסונים והמפגש המקדים ליום נהיגת השטח) זה לא הכרחי ועוד פחות הכרחי לפתח בהן אמון. אחרי ככלות הכל, טעות קטנה, ג'יפ גדול וכולנו יכולות לגמור באחת הואדיות בארץ או גרוע מזה באתיופיה. אבל ככל שעברו השעות ולמרות שההתמודדות עם הצד הטכני של הנסיעה היתה לפעמים מלחיצה, הדינמיקה בתוך הג'יפ ועם הג'יפ הפכה ליותר משוחררת והפחדים מההילוכים שסירבו להשתלב או מהג'יפ שמזנק קדימה בכל פעם שלא לחצנו מספיק על הקלאץ', הפכו מבעיה אישית של אחת מאתנו למשהו שכולנו התמודדנו אתו ביחד. יד רוחצת יד ואם אפשר ב"Fresh Ones", אם אתן מבינות למה אני מתכוונת. המשבר הראשון, הגיע כמובן עם הצורך לפיפי, בעיה נשית מוכרת וידועה שבזכותה מיהרו גברים חרוצים וחובבי ממון ברחבי העולם לקיים שירותים שגובים כסף בכל פינה. שי ניסה לשדל אותנו להפנים את הצורך, אבל נאלץ לוותר, הוכחה נוספת לכך שנשים הן המין החזק באמת.

מלכת המטבח רוצה לגעת באוכל

אחרי הצורך ההוא שסופק, הגיע הרעב. למרות שהמדריך הבטיח שממש אוטוטו אנחנו מגיעות לשעת הצהרים ולאוכל, ככל שהדקות נקפו כך עלה גם רף הקיטורים ואיתו ההבטחה – לאתיופיה אנחנו נוסעות עם חבילות מרשימות של במבה. היה מי שהציע להחליף את שם המסע ל"מלכת המטבח" ולקרוא לסרט התיעודי על המסע "לגעת באוכל". לצורך לאכול הצטרף שוב הצורך לפיפי והדילמה מה יותר צריך אוכל או פיפי, הפכה לשאלה שהותירה את כל תושבות הג'יפ אילמות ואת שי המדריך למאוד מאושר. אם המטרה היתה להתמודד עם דברים בלתי צפויים היא השיגה את שלה. באחת העצירות לפיפי, ממש ברגע שבו התרוממתי לוודא שאף אחת-אחד לא מציץ לי, נפגשתי אף לאף עם פרה (אמיתית) שיצאה ללחך קוצים. לפרה שלום. עברנו בהצלחה את השיפוע הצדי, טפסנו על צדי הג'יפ בשביל למצב אותו ולמנוע התהפכות, חצינו בגבורה חריץ שזה בעברית סוג של מכשול והצלחנו להרגיש קצת מה זה אומר שטח. אבל במקביל, ולא פחות חשוב מזה, קבלנו תמונה די מהימנה על עצמנו, על התמודדויות שלנו עם דברים שבהם אנחנו שולטים יותר או פחות ועל הדרך שבה אנחנו מתקשרים עם אנשים אחרים.
לקראת סוף היום, במהלך תרגול של נסיעת שיירה, בכיוון המוחרקה, ארוחת הצהרים עייפה אותנו והשמש ליטפה בורוד את הרקיע ואת עמק יזראל שהיה פרוש לפנינו. התחלנו לדבר על איזה קלטות להביא למסע, התארגנות של קניית שמפואים והחלפת חוויות מטיולים קודמים. הסיפורים האישיים סביר להניח יחכו ללילות המדבריים באתיופיה, אבל לעת עתה מחסומי הזרות הטבעיים נפלו ואווירה רגועה ומחויכת נחה על כולנו. מכשיר הקשר הפך להיות מגרש השעשועים של כל הצוותים, סוג של התפרקות לקראת פרידה. בדרך חזרה לתל-אביב התעטפנו בשקט כל אחד במחשבות שמסכמות את היום ותהיות לגבי מה שצפוי. מה שלא צפוי שם זה מקלחת וזו בדיוק הסיבה לנצל את כל המקלחות שאפשר להתקלח עד ללילה בין שלישי לרביעי. אני יודעת שזה מה שאני הולכת לעשות.