לילה אחרון באתיופיה

לאחר 38 שעות של נסיעה רצופה, במהלכה חלמנו בעיקר על מקלחת (כבר לא משנה אם היא חמה או לא), מקום להניח עליו את הראש (ולא חשוב אם מדובר בשק שינה, דשא או מיטה) וארוחה נורמלית (אתם יודעים, גבינה מותכת בסגנון La Vache Qui Rit, שוקולד למריחה של נוטלה, קרקרים ושוקו חם של זיידוש), הפתיע אותנו צוות המלכה והנחית אותנו במלון הילטון באדיס אבבה.
בלובי של המלון זכו הבנות המאובקות במבטים מוזרים משאר הלקוחות, אבל למי זה אכפת – אנחנו ניצחנו. שעה שלמה למקלחת ואז ארוחת ערב אמיתית בנוכחות שגריר ישראל באתיופיה, נציג הסוכנות, די.ג'יי כחול-לבן והכי חשוב, הענקת התואר מלכות המדבר 2001 לצוות שנבחר על-ידי המתמודדות בעצמן.
הדבר הראשון כשהגעתי לחדר 435 בהילטון באדיס אבבה היה כמובן למלא את האמבטיה במים רותחים ובקצף. מי היה מאמין שאני, מרב יודילוביץ', אהיה מוכן למשכן את חיי תמורת אמבטיה אחת אמיתית. בלי להיכנס לפרטים, את מה שנשאר בפינות האמבט היה קשה מאד לקרצף, אבל כוחותינו יצאו נקיים למשעי ומאושרים עד בלי גבול.
ארוחת הערב החגיגית שהמתינה למתמודדות על תואר "מלכת המדבר 2001", היתה קצת כמו לגעת באושר. 45 נשים שלובשות בגאווה חולצות לבנות של המסע, מחייכות בהקלה של מי שנאבקה וניצחה, הגיעה לקו פרשת המים וצלחה אותו. מי שמעתה ועד עולם תדע שכל מה שצריך הוא נחישות, התמדה ובעיקר שילוב כוחות.

והזוכות בג'יפ הזהב הן: תימניה, אנגלוסקסית ואתיופית

אחרי האוכל, מופע קצר שהעלו כל אחד מהצוותים וחלוקת תעודות לכל משתתפי המסע שכלל גם אותנו, "השקופים" (עיתונאיות, צלמים, במאים, אנשי קול ומלווים), הגיעה השעה להכריז על הזוכות, הצוות המנצח שיזכה לצאת בשנה הבאה למסע שיתקיים ככל הנראה בגרוזיה.
ההחלטה מי יהיה הצוות הזוכה הוטלה על המתמודדות, ועליהן בלבד, והן בחרו כמעט פה אחד בצוות "נוקיה", צוות מספר 4 שמורכב מצגה מולכו, יוני אלמוג ולימור חברוני. צוות 4 שהיה גם אחראי על התרבות במסע היה המשקיען והמפנק בין הצוותים, ואילו הצוות שכל המתמודדות מכירות ואוהבות. עם יוני אלמוג, 40, האילתית הכי מדליקה שיש והאמא של כולנו במסע הזה, צגה מולכו, 33, שעלתה מאתיופיה בגיל 16, אם לשניים העובדת כשדרנית בתוכנית באמהרית בקול ישראל ובערוץ 2 ומתגוררת עם משפחתה בירושלים, ולימור חברוני, אילתית אף היא.

"אל תשפטו אנשים לפי התרבות שלכם"

אחרי קבלת התואר, התעודה ופסלון הג'יפ המוזהב אמרה צגה: "הערב הזה הוא שמחה גדולה בשבילי. אני צגה מולכו, גרה בירושלים, אם לשניים, נשואה ועובדת בקול ישראל, כמעט 18 שנים בארץ, הגעתי לארץ מגונדר העיר. עלייה זה דבר קל, הבעיה היא בקליטה ואני יודעת שבקליטה שלי השקעתי הרבה אנרגיה, מחשבה, כח, שכל וכמובן בתמיכה של אנשים טובים.
עכשיו, אני מרגישה ישראלית לכל דבר, אבל בכדי להגיע לזה הייתי צריכה לעמוד במבחן יום יום, להוכיח את עצמי הרבה מעבר למה שהתושבים הותיקים נדרשים. את דרום אתיופיה אני בכלל לא מכירה, רק קראתי עליו בספרים. בגונדר, שם גדלתי, הראו לנו בעזרת שקופיות בבית הספר איך הדרום נראה.
ביום הראשון למסע, עוד באדיס, לא כל-כך התרגשתי. אך התחלתי להתרגש כשהגענו לנהר לנגנו וראיתי את כל הכוכבים שבשמים. הרגשתי שהם מסתכלים עלי. הכי חשוב היה לי להעביר למתמודדות את המסר שאומר 'תפסיקו להיות מרובעות. תלמדו, מחוץ לגבולות ישראל יש עוד מדינות, תכירו גאוגרפיה, אל תשפטו אנשים לפי התרבות שלכם, תשפטו אותם על-פי התרבות שלהם'".
קשה היה לה עם אמרות כמו "איזה מסכנים ההאמרים האלה, אין להם בגדים, יש להם מעט אוכל". לדבריה זו ראייה מעוותת: "הם בכלל לא מסכנים, אלו החיים שלהם והם שמחים בהם. מי אמר שהחיים שלהם פחות יפים משלנו? לא חסר להם אוכל. גם אותנו בארץ שפטו ושופטים עד היום על-פי כלים של התרבות הישראלית.
אני חושבת שהמסע הזה ישנה דיעה של כמה מהנשים שהשתתפו בו. אני בטוחה שהן למדו משהו". על השאלה מה השתנה בה בעקבות המסע היא אומרת: "חשבתי שהמתנה שאתן לבן שלי לבר-המצווה תהיה מסע לאתיופיה, כדי שידע מאיפה באנו. עכשיו אני יודעת שאני לא אחכה עד הבר-מצווה שלו בשביל להביא אותו הנה".
על הצוות היא אומרת: "הצוות שלי היה שילוב יפה של אתיופית, אנגלוסקסית ותימנייה. הן היו נפלאות, עזרו אחת לשניה ותמכו. בכלל לא חשבנו על ההתמודדות והמטרה היתה ליהנות וללמוד משאר הנשים".

וגם...

לאחר חלוקת התעודות התחילה המסיבה, שהצליחה להוציא מדעתם את שאר הלקוחות בהילטון ולמרות הקור המקפיא להכניס את הבנות עם הבגדים הנקיים ביותר שהיו ברשותן למימי הבריכה. המסיבה הסתיימה בסביבות השעה 02:00 וכולנו הלכנו לחלום את הלילה האחרון באתיופיה.