| |
תרבות הרעש
מקריאות האלטע-זאכן, דרך צרצור הפלאפונים והפרסומות ועד למסיבות ילדי הגן - תרבות הרעש מסגירה ישראלים באשר הם
"לא ברעש, אדוני", אמר המלאך לאליהו הנביא כאשר התבודד בהר חורב. אבל דווקא בתי הכנסת היהודיים רועשים יותר מכל בתי התפילה של הדתות האחרות. דממה שוררת בכנסיות הנוצריות בשעת תפילה, דממה במסגדים המוסלמיים, דממה במקדשים ההודיים, ורק אצלנו "צועקים לאדוני", כאילו הוא חירש.
הרעשנות שהייתה אחד מסימני ההיכר של היהודים ברוב ארצות הגולה, נעשתה מרכיב עיקרי גם בתרבות החיים הישראלית, כך שבעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים, לא פירקנו מעלינו את ה"גלותיות" בבואנו לציון. הרעשנות, הקולניות והצעקנות, ממלאים את החלל בכל מקום בארץ ואין מפלט מהם. תופעה ישראלית זו, אין דומה לה בשום מדינה מערבית. אתה נוסע באוטובוס או ב"שירות" והרדיו לא פוסק מלהשמיע, בקולי קולות, פזמונים, חדשות, פרסומות, ויכוחים פוליטיים שעל פי רוב גם הם צעקניים. נסה לבקש את הנהג להשתיק את ההרעשה הזאת – כשאתה נשען על הנימוק שהיא מנוגדת לתקנות – במקרה הטוב ביותר הוא ינמיך את הווליום באופן סמלי לכמה דקות ואחר כל יחזיר אותו למה שהיה, כי הוא מניח שלא תעז להטריד אותו יותר. במשך כל שעות היום עוברים ברחובות הערים כלי רכב מסחריים עם רמקולים שמכריזים בעצמה אדירה על "אלטע זאכן", תופעה שאין דוגמתה בעולם. אתה מריץ עשרות מכתבים ומאות טלפונים לרשויות הפיקוח העירוניות, בטענה שהדבר מנוגד לחוק – ללא תועלת. תמיד יענו לך שהפקחים לא מצליחים לתפוס את העבריינים, המכריזים על עצמם בראש חוצות. המכוניות הפרטיות והציבוריות צופרות אלו על אלו, לצורך ולא לצורך. באנגליה, צרפת, גרמניה, לא תשמע צפירה אחת במשך שעות. ועכשיו, עם התפוצה העצומה של הטלפונים הסלולריים, האוויר מתמלא זמזומים וצרצורים ופטפוטים וקשקושים וקטעי שיחות על אהבה ועל קנאה ועל עסקים ועל משפטים, בכל מקום ציבורי, באוטובוסים, במוניות, במשרדי הדואר, בבנקים, בחדרי ההמתנה של המרפאות ובבתי השימוש של התיאטראות.
כמו שיש מוקדי זיהום המפיצים מחלות – כך בנושא הרעש. והמוקדים הפעילים והנמרצים ביותר המפיצים את תרבות הרעש בישראל הם הרדיו והטלוויזיה. אין בעולם שידורי פרסומת רעשניים יותר מאלה המשודרים בכלי התקשורת הפופולריים האלה. דומה שהכלל המדריך את הפרסומאים הוא: מה שתצעק יותר, תשפיע יותר! רוב ההכרזות האלה דומות בטון, בווליום ובקולות הגסים שלהן, להכרזות של רוכלים בשווקים, אך בניגוד לאופי הפולקלורי והעליז של אלה – הן נושאות אופי מאיים. וכך אנו שומעים: י-חד נשיג יותר! ה-הס-תדרות ה-חדשה! או: אינ-טרנט ז-הב! כל אחד י-כול! או: או-סם! שנה חגיגית במיו-חד!!! והגרועות ביותר הם הפרסומות של חיש-גד ומפעל הפיס – הפורצות מתוך תיבת הרדיו או מרקע הטלביזיה – באמצע פרק פסטורלי בסרט של ג'יין אוסטין, או פרק רווי מתח בסרט של רות רנדל – כמו הפגזות מן האוויר או התפרצויות הרי געש, ע-ש-רה מיל-יון שק-לים!!! והנוסח הזה נהוג גם בתוכניות ילדים, שהן צעקניות במיוחד, והוא פולש לאט לאט אפילו לאתר המקודש, שהיה נקי מן הזולות הזאת – "קול המוזיקה" . כמה מוזר שהיום, כשכל ערוצי הטלביזיה של ארצות המערב פתוחים לפנינו – לא למדו הפרסומאים שאפשר לפרסם מוצרים בשקט, בטון תרבותי, מפתה, הפונה ללבו ושכלו של אדם, ואין משכנע מזה, ואין יעיל מזה.
אבל למה נלין על הפרסומאים, כשרשתות התקשורת, בפרומואים שלהן ובקריינות שלהן, נוהגות ממש כך. א-תם צו-פים בשידו-רי ק-שת! מכריז הקול המאיים. ו-עכ-שיו ה-כ-ספת!!! שואג בעל הבאסטה בשוק התקשורת. ה-ע-רב! ע-שר שלו-שים ו-חמש!!! ומפליא הדבר, שבכל הערוצים, לרבות ערוץ שמונה וערוץ 17 והחינוכית – נובח אותו קול גס ומאיים עצמו, כאילו לא נמצא אחר, כאילו אין למצוא, לפחות, אישה אחת שקולה עדין, פונה אל הלב והמוח.
אהרון מגד, סופר
|
