אותנטיות דה-לה-חרטה

מתקפת הכתבות שמספרות את סיפורה העצוב של הזמיר מבאר שבע הצליחו להוציא אותי משלוותי. הסיפור של דקלה הוא סיפור נפלא לחגים. לכלוכית אמיתית, שגם תחת שלטונה של האם החורגת (תל-אביב), הצליחה לשמור את מצוות אביה ("אל תהיי טרף קל"), ולזכות בנסיך (תקליט). הסיפור מתעלה על המקור בכך שהוא מסתיים באיחוד מרגש עם האם הביולוגית שקמה לתחייה: דקלה שבה לבאר שבע אל משפחתה ואל אמה הגאה. אבל מה שהרגיז אותי הוא לא קיומו של הסיפור והחיטוט בו (הלא מדובר בלחם חוקם של מוספי סוף השבוע), או הצגתו של מיתוס האמן הסובל מאה שנה אחרי מותה הרשמי של הרומנטיקה, אלא התחושה שעלתה מכל הכתבות. הכתב המבוסס, שמעדיף באופן כללי את סטינג, מוחא כפיים למסכנה הקטנה, לאום כולתום שלי, וחושב לעצמו כיצד אני יוצא מעורי ומחמיא למוזיקה הזאת. הרי מגיע לה: היא מלצרה בפאבים (גם דנה ברגר), באה מהפרובינציה הנידחת הזאת, ואבא שלה, האיום, רצה בכלל שהיא תלך לאוניברסיטה! לאוניברסיטה! הנשמע כדבר הזה? טוב שהיא התפייסה איתו, כי אי אפשר בלי סוף טוב.

חיית מחמד?

היחס לדקלה מוגדר במילה אחת: פטרונות. לא פטרונות אכזרית, אלא כזאת מהסוג שמחייכת לתייר שמשבש מילים בשפת המקום, כזאת שסולחת לדקלה כשהיא כותבת שורות בעברית ביבים כמו "של מי התמונה שאני מסתכלת" בשיר "בוקר טוב". השפה הזאת לא משקפת שום דבר אותנטי, חוץ מכשלון המורה ללשון להקנות לה שימוש נכון במילות יחס.
ההסתכלות עליה כעל סוג של חיית מחמד הוא גם מה שמאפשר התעלמות מטקסטים בנאליים כל כך, שאף זמרת אחרת לא היתה מעיזה לשיר אותם ("הדמעות שוב יורדות על הכר וקר לי/ הזיכרונות מכים בי/ וזה לא נגמר..." מתוך "יותר מתמיד"). ואיך אפשר בלי ניתוקה משם משפחתה? חברת התקליטים העדיפה את הדימוי של רקדנית הבטן "לילה" על פני עוד שם סטנדרטי כמו דקלה דורי, כמו שהעדיפה לא לתקן לה את העברית הכאילו עממית. כל זה מתוך ניסיון ליצור אותנטיות דה-לה-חרטה, בתקווה שאם לא נספר לאף אחד שיש לה משפחה תומכת, שנת לימודים בבית ספר נחשב למשחק וחוש מצוין לנוסטלגיה, אולי לא יצפו ממנה לדברים שמצפים מכל יוצר אחר ויוותרו לה.
התקליט הזה לא מכוון לשוק של המוזיקה הים תיכונית, אלא לשכבה ה'נאורה', לאלה שלא מכירים את המוזיקה הערבית על חצאי ורבעי הטונים שהיא דורשת מזמריה להפיק, ונעדרים כליל אצל דקלה. משה לוי המוכשר, שהפיק את השירה באלבום, לא יכול לבדו להציל את המצב, גם אם הוא נעזר במיטב פלאי הטכנולוגיה הקיימים כיום. אם ישלחו את דקלה לשיר בערב מחווה לאום כולתום במצרים, העניין יסתיים בתקרית דיפלומטית.
הלחנים של דקלה קליטים מאוד ומתחבבים בקלות. אולי זו הסיבה שמה ששודר ברדיו בחצי חיוך הפך ללהיט. חדי האוזן ביניכם ישימו לב שמתחת לשירה הכאילו מסתלסלת מופיע שילוב של כלים קלאסיים, כמו כינור ופסנתר וסממני מודרניות אחרים דוגמת מכונת תופים, לופים וגיטרה חשמלית. במילים אחרות, מכרו לכם מוזיקה מערבית למהדרין בתיבול קל (להוציא את שני השירים "בסתנה" ו "עולם חדש").
שמעתי את התקליט של דקלה שלוש פעמים. ניסיתי להתרגש ולא הצלחתי. היא לא אהובה עוזרי וגם לא מאירה אשר. יש בתקליט הזה יותר מדי שירי אהבה, על כל פנים יותר מהמצופה מאישה שחוויות החיים שלה - על פי עדותה - היו בעיקר חיפושים אחרי מקום סביר ללינת לילה. איפה שיכורי תל אביב ותוקפיה, איפה הפחד שלה, האומללות? אז תסלחי דקלה, שלא שחיתי עם הזרם. גם לי, את מבינה, יש את האמת שלי.

טלי ארטמן היא שדרנית רדיו ומגישה את מצעד הפזמונים העברי ברשת ג'.