נוכחים נפקדים

נוכחים נפקדים, כידוע, הוא מושג בלתי מתקבל על הדעת, בלתי אנושי, שמתאר את מצבם של עשרות אלפי אזרחים ערבים שנשארו ונכחו במדינה ב-48', ובכל זאת לא היו קיימים עבורה. פשוט לא נספרו ולא נחשבו. כל זאת משום שלא נכללו במפקד האוכלוסין הראשון "מסיבות טכניות", למעשה מסיבות מתוכננות, שכן הסיבה הטכנית היתה תוצאה של מדיניות מתוכננת. נקרא לה "דמוגרפיה גזענית".
אבל, שוב כידוע, במדינה גאה ובעלת עקרונות כמו שלנו לא אומרים נואש. לא חוזרים בעצמם ולא נרתעים. המשימה חייבת להתבצע בשלמות. כך הועברה המשימה המקורית אל אפיק גאוני בפשטותו וביעילותו: אל תקציב המדינה. בגאוניות גזעית יחודית הצליחו תקציבי המדינה מאז הוקמה להפוך את כל האזרחים הערבים לנוכחים נפקדים. לא רק אלפים בודדים, אלא כולם. לצמיתות.
אגב, תקציבי המדינה היוו ומהווים כלי רב-תכליתי ויעיל ליישום אינטרסים פוליטיים שונים רבים: חיסול ענפי חקלאות, אי-תיעוש, גזילת אדמות, פיגור בתחום הלימודים, מחסור בהסברה והדרכה, אבטלה ועוני ועוד ועוד. כמעט בכל תחום.
התקציב של 2002 אינו חריג חלילה בהקשר זה. גם התקציב המקורי, זה שלפני הקיצוץ, המשיך את הנצחת מצבו של מגזר הערבי כקורבן של אפליה קשה והזנחה היסטורית. הוא לא כלל סכומים שמגיעים לאזרחים הערבים וליישוביהם; הוא לא ביטא את הצרכים (וכמובן את ההבטחה רבת השנים) לתחילתו של תהליך סגירת פערים, תיקון עוולות, אפליה מתקנת וכו'. הוא גם כלל בקושי, במעומעם, סכומים שהובטחו במסגרת תוכנית ארבעת המיליארדים, שאמורה היתה להיות מיושמת החל מהשנה הבאה. בקושי, בנרות, אפשר היה להבחין בהם או לזהות אותם.
ואז בא הקיצוץ האחרון ורוקן מכסף גם את אותם סעיפים - ישירים ועקיפים, בלתי מספקים ובלתי צודקים - שהאזרחים הערבים היו אמורים ליהנות מהם. התקציב המקורי אמור היה לכלול סכום של 390 מיליון שקל (במקום 500 מיליון מתוכננים מראש). אחרי הקיצוץ נשארו 150 מיליון, וגם סכום זה מוטל בספק לפי ניסיוננו.
אבל. למשל, קיצוץ 1.2 מיליארד בקצבאות הילדים, ביטול ההטבות והזכויות למקבלי הבטחת הכנסה (זכרו את הבכורה הנצחית של הערבים בתחום האבטלה), את הקפאת תקציבי הרווחה (זכרו את אחוזי העוני האיומים במגזר), את ההקפאה בקליטת עובדים במגזר הציבורי (לאחר הבטחה טרייה לקליטת אקדמאים ערבים), את הקפאת כל קצבאות הביטוח הלאומי ושכר המינימום (גם כאן הערבים, ובעיקר הנשים הערביות, שולטים). הקיצוץ מייבש את טיפות המים שאמורות היו להפריח את השממה, להחזיר את החיים. אפליה זועקת לשמים. מכה ניצחת. נפילה שאין תקומה ממנה.
ולמרות הכל, הדבר הקשה ביותר, המייאש מכל, הוא שהקיצוץ בא להנציח את הסוגיה המסוכנת ביותר – את חוסר הלגיטימיות של האזרח הערבי. את העקשנות להשאירו נוכח-נפקד.