הר געש מתפרץ

מה שקורה בשטחים ומה שקורה בגליל ובמשולש, אלו הם נחשולי מחאה שלכל אחד מהם יש סיבות טובות, אך שונות אלו מאלו. יותר מזה, הסיבות המוצהרות, הגלויות, אינן דווקא עיקר הסיבה לגעש.
מי שחושב שערפאת מארגן לו בשטחים מסע מחאות יזום - רוצה מצית אש, רוצה מכבה אותה – טועה ומטעה. שמעתי את הפרשנים ואת אנשי צה"ל מאשימים את הרשות בארגון המחאה בשטחים. אלו שטויות. אני חושב שהם לא מבינים באמת מה מתרחש והם משלים את עצמם. ערפאת לא שולט בגל הזה, הוא נשלט. הדברים מזכירים את ימי האינתיפאדה כשהדור הצעיר המקומי יזם את המהלכים והוליך את ערפאת ואנשיו במקום שאלו ינהיגוהו. כעת מתחולל תהליך דומה עם התנזים והפתח מול הנהגת הרשות.
אריק שרון והמופע שלו באל-אקצה הוא לכל היותר עילה. הסיבות העמוקות יותר למחאה בשטחים הם הקיפאון המדיני, וחוסר נכונותה של ישראל ללכת לפתרון הסכסוך. יתכן שברק חושב שהוא עשה הכל, אך מנקודת מבטם של הפלסטינים הוא בכלל לא הרחיק לכת. הוא חייב להתפשר בירושלים והוא היה צריך לפעול מיד ליישום מה שמוסכם ממילא – החזרת עוד שטחים ומימוש מלא של כל הפעימות. אבל מעבר לסיבות הפוליטיות יש סיבות שקשורות למציאות החיים של תושבי השטחים. יש פתגם בערבית האומר "אני מדבר איתך, שכנתי, כדי שגיסתי תישמע". ובאמת המחאה היא לכאורה מחאה פוליטית ואנטי-ישראלית, אבל מתחת לפני השטח יש מסר חמור וחד לערפאת: "חיינו קשים מנשוא" אומרים לו, בלא מילים, תושבי השטחים, "נמאס לנו מן האבטלה, נמאס לנו מן השחיתות של הרשות, נמאס לנו מהרודנות וחוסר הדמוקרטיה, נמאס לנו מחוסר התעסוקה ומן החנק הכלכלי ואנחנו רוצים שתעמוד איתן בדרישה לשחרר את כל בנינו האסירים." וערפאת שומע כל זאת, וחושש. והוא חושש להערכתי מן המהומות בשטחים יותר ממה שברק מוטרד מהם. ערפאת עלול לאבד שליטה, והמהומות מסכנות את מעמדו.
לאהוד ברק לעומת זאת, יש לחשוש מאוד ממחאת ערבי ישראל. נכון שהמחאות בגליל ובמשולש תחילתן בהזדהות עם אחינו בשטחים, אבל עוצמתן נובעת ממציאות חיינו שלנו, לא זו שבשטחים. מה שקורה בגליל ובמשולש זה לא רק בגלל אירועי מסגד אל-אקצה או בשל הילד שנרצח בדם קר אל מול מצלמות הטלויזיה. מה שקורה בגליל ובמשולש זו מחאה כנה של אזרחים שיושבים כבר שנים על הר געש שהולך ומבעבע, וכעת מתחיל להתפרץ. וזה קורה דווקא בימיו של אהוד ברק, שכן כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. כולנו כאיש אחד הצבענו בעבורו, וכל-כך ציפינו וקיווינו שהממשלה הזו, המפלגה הזו, האיש הזה – יעשו את מה שלא נעשה זה 50 שנים – יכירו הכרה כנה במצוקותינו ויטפלו טיפול של ממש בבעיותינו. אך כל מה שקיבלנו זו התעלמות אחת גדולה וכואבת. ויותר מזה, אמנם משך 50 שנים לא זכינו בזכויות כראוי לנו ובעיותינו לא טופלו, אבל מעולם, ב-50 השנים הללו, איש לא ביקש לשלול מאתנו את הלגיטמיות שלנו כאזרחים ישראלים. דווקא עכשיו, בימיו של אהוד ברק, מנסים גופים פוליטיים מן הימין לשלול את זכויותינו הלגיטימית להצביע ולהשפיע על עתידה של המדינה כמו כל אזרח אחר. אז נכון שלא ברק הוא יוזמם של המהלכים המרושעים האלה, אך לא שמענו אותו זועק, מתקומם וקורא קריאה אזרחית אחראית כפי שהיה מתבקש מראש המדינה של כל אזרחיה, ערבים כיהודים. הוא שתק.
ברק חייב כעת לעשות את מה שהוא נמנע ממנו מאז עלה לשלטון: לפנות מייד אל אזרחי ישראל הערבים ולשוחח עמם. הוא צריך לומר להם: "אני ראש הממשלה שלכם בדיוק כפי שהנני ראש הממשלה של אזרחיה היהודים של ישראל. אני מכיר במצוקותיכם, אני מכיר בפערים שבינכם לבין שאר תושבי ישראל, ואני מתכוון לטפל בכל אלו".
אני חוזר ואומר, השטחים ומה שמתרחש בהם מספקים לנו סיבות טובות דיין למחאה, אבל זה רק סיפק את הניצוץ. עוצמת בערת המחאות בגליל ובמשולש מצוייה בהשפלה והתיסכול שהם מנת חיינו. לכן אני חוזר ואומר: צו השעה הוא לקום ולדבר אל הערבים. ברק צריך ויכול להרגיענו, להבטיח לנו הבטחות אמת ולפעול לאלתר ליישומן.

לוטפי משעור, עורך "א-סינארה", השבועון הנפוץ בשפה הערבית