עוד סיפורים ודי

אפשר היה גם לקרוא לקובץ הזה "עוד סיפורים ודי", מפני שאלו הסיפורים האחרונים של ריימונד קארבר המתורגמים לעברית. כפי שמעיד משה רון, שתרגם את כולם במשך חמש עשרה שנה, הוא עצמו לא ידע בתחילת הדרך כי יידרש אליהם עוד ועוד. זה קרה בשל אהבה עצומה שרוחשים לקארבר קוראיו העבריים. את הדי האהבה הזאת תמצאו בסיפורים של אתגר קרת, גדי טאוב, שוהם סמית, ציפי לוי, עידן רבי, גפי אמיר, סמי ברדוגו ואחרים, אפילו אצל אלה שברגע זה ממש טרודים בלהכין עותקים של ספר סיפוריהם כמספר הוצאות הספרים הנחשבות בעיניהם. ניחוש? לאו דווקא. הימור בטוח. בעשור האחרון צצו לקארבר אחיינים ישראלים לרוב. זה לא בהכרח רע, אבל זה גם לא דבר קטן וטוב.

מישהו ראה משבר?

מבין סיפורי הקובץ הזה אהבתי דווקא את "אפיסיונאדוס", תרגיל מוקדם בכתיבה א-לה המינגווי, שקארבר הצליח להטמיע בתוך התבנית הפארודית שלו כמה מוטיבים וטריקים ספרותיים שמאוחר יותר הפכו לסימני ההיכר של אמן המינימליזם. כדאי רק לזכור שהוא אמן מאוד מאוד מתעתע.
רוב גיבוריו של קארבר – גם בספר הזה – הם אנשים לפני ואחרי משבר קיומי עצום. המשבר עצמו אינו מופיע בסיפור אלא ברמז, בדיווח יבשושי-עובדתי ומבלי שהמחבר מנסה לערוך אינטגרציה של המצבים הרגשיים הסבוכים המלווים משברים כאלה. הגיבורים תוהים, מנסים להחלים, מוגשים לנו במקטע של זמן בחייהם בו לכאורה קורים רק דברים קטנים מאוד, טריוויאליים ויומיומיים, אבל ברקע מצוי צלו המאיים של "הדבר הגדול באמת", זה שמדווח בשורה או שתיים. מאז "דבר קטן וטוב" ועד לסיפורו של גבר שאשתו זרקה אותו מהבית לטובת שתיין אחר והוא מחלים בחדר שכור, נסמך על נדיבותם של זרים – הטכניקה הקארברית מסתמכת על כושרו של הקורא לחוש אמפתיה עצומה כלפי יצירי הנייר שאינם משוועים באופן פעיל לאמפתיה. אסונם גדול, כאבם כבוש, מילותיהם קטנות, מעשיהם בלתי-הירואים בעליל, ובסופו של סיפור לעולם לא תבוא להם ישועה גדולה. מקסימום נחמה רגעית.

אז למה כל כך אוהבים אותו אצלנו?

נדמה לי שמפני שהגיע לקוראי העברית בעידן בו מאסנו בהרואיקה, ובעיקר במחלצות המילוליות של דור העמוסעוזים. נדמה לי שהבנו כי בני אדם אמורים לדבר בלשון בני אדם, ולא כפי שהמורה לספרות קבעה שצריך. קארבר התחבר להבנות האלה בטסיות יניקה ספרותיות מופלאות. הוא העניק לנו בנדיבות מאמתחת הנחמות הקטנות מאוד, ובתוך כך, נדמה לי, הצליח ליצור טעות די גדולה אצל כמה מן האפיגונים המקומיים שלו.
כי "מינימליזם" אין פירושו "דיווח נקי" בסגנון "קמתי-התרחצתי-התלבשתי-החברה שלי עזבה אותי-הלכתי לשרינק". מינימליזם – והזרה של אסונות – הן אמצעים אמנותיים שמשרתים מטרות רחבות יותר. יכולת התבוננות בפרטי הפרטים הזעירים ביותר, למשל. האפשרות ליצור איים של יופי מתוך ליטוש מכוון של הלשון, כך שהיא נקייה מאוד מדימויים מיותרים ומכבידים, זורמת בקצב מהיר ללא מעקשים של אגו שביר של המחבר, ובגלל זה היא גם מצליחה, פעם אחר פעם, לרגש: תנו לי פיסקה מלוטשת של קארבר, קחו בתמורה עשר פסקאות צבעוניות, עשירות, מאירות כפריזמה מטורפת של פרוסט – ואשמח בזה. עד גבול מסוים.
את הגבול מסמנים האחיינים המקומיים. מינימליזם אינו ברירת המחדל של מי שאינו מסוגל לכתוב אחרת, כי מילותיו דלות, חייו דלים וסיפוריו דלים. האחיינים המקומיים הסתערו על הטכניקה מבלי להבין שמדובר בטכניקה, בבחירה, בעריכה מאוד קפדנית. אפילו קארבר עצמו לא היה מינימליסט כזה לפני שהפקיד את יצירותיו בידי עורך מחמיר ביותר, ש"ניקה" מן הסיפורים כל מיני עזים סנטימנטליות שליחכו בהן בכל פינה. אצל האחיינים, לרוב, אפשר למצוא כה מעט, עד כי הכתיבה היא ממש בסדר גמור, אבל היא מתרחשת בעולם מילולי ואמנותי עקר לגמרי, שבמקום ליטוש זכה לקצת מניקורה.
אי אפשר להאשים סופר מצוין שחקייניו בינוניים. התעתוע הגדול שקארבר מייצר בכתיבתו הוא שנדמה כאילו נורא קל לספר סיפור במלים קטנות. ובכן, לא. טלו כל קובץ שלו – גם את האחרון – והשוו עם כל קובץ של האחיינים, ובתוך דקות תבינו מדוע.

עוד סיפורים, ריימונד קארבר, תרגום: משה רון, הוצאת הספריה החדשה, 166 עמ'