הלוואי ואהיה אמא של בשורות

השכמנו ליום ה-28 של מאבקנו, ויצאנו לחסום את הכניסה למשרד ראש הממשלה. היום יום א', יום ישיבת הממשלה, והחלטנו לא לאפשר לאף שר להגיע במכוניתו לישיבה מבלי לעבור דרכנו, להביט לנו בעיניים ולהגיד לנו למה מתעלמים מאיתנו.
השר נתן שרנסקי עצר, לחץ ידיים והמשיך בדרכו. וכך עשה גם שר הפנים, אלי ישי, והשר שמואל אביטל, שדרש בשלומנו והבטיח לא לשכוח אותנו בישיבה. קיווינו שאולי לראשונה מאז תחילת המאבק, יעבור גם ראש הממשלה, יסתכל לנו בעיניים, ישפיל מבט, ואולי ינסה קצת לזכור אותנו, אבל לא. הוא לא עבר לידינו.
בערך בשעה 12:00 חזרנו למשרד העבודה והרווחה. שם שוב חיכו לנו אזרחים רבים, עם הפתעות, מרקים חמים, חיבוקים, טפיחה על השכם, והעידוד.
אני רוצה להודות שוב לכל עם ישראל ולבקש - המשיכו לשלוח פקסים למשרד ראש הממשלה. עזרו לנו להפסיק את ההתעלמות מאיתנו ואת העוול.
בשעות אחר צהריים נזעקנו לפתע החוצה משום שאחד מחברינו טיפס על הגג, ומתוך ייאוש, חשב שאובדן חיים הוא הפתרון. כשהסתכלנו עליו למעלה הצטמרר ליבנו וגופינו כאב. קראנו לו במגאפון – "אנא ממך, רד, את המאבק שננצח אנחנו רוצים לנצח אתך". אבל התסכול היכה בו והכוח, האמיצות והנחישות בגדו בו. רק אחרי שפנינו אליו שוב והשר אביטל הגיע, ודיבר אל לבו, הוא הסכים לרדת.
כל האירוע נמשך כשלוש שעות, חשנו הקלה ונשמנו לרווחה. אף אחד מאיתנו לא מעוניין שהמאבק יסתיים באובדן אחד מהחברים, כי כל אדם יקר לנו ואנחנו, הנכים, יודעים יותר מכל, מהם נחישות וכבוד, ומה פירוש טיפול בחברים.
הערב ירד ושוב והתכנסנו במסדרונות משרד העבודה והרווחה, והתחלנו בחגיגות המוזיקה המזרחית. את המוזיקה הביאו חופני כהן, מרגלית צנעני, אתי לוי ורבים וטובים אחרים. כמו כל עם ישראל גם האמנים טרחו ובאו, כדי להנעים את זמננו. רקדנו בכיסאות הגלגלים.
בערב התבשרנו שממשלת ישראל החליטה להקים צוות שרים שיתכנס מחר בחמש בערב במשרד ראש הממשלה, יחד איתנו. אנא שאו תפילה, שישיבת משא ומתן זו תהיה היום האחרון של המאבק שלנו, ונחזור עם בשורה לכל הנכים. ובנימה אישית - אני פונה לראש הממשלה ומבקשת - ביום ו' בתי בת ה-7 כתבה לך מכתב וביקשה ממך לעזור לסיים את המאבק, כדי שאמא שלה כבר תהיה בבית, ושיהיה מספיק כסף לטפל באחותה הקטנה הנכה בת ה-5. אני תקווה שתיענה לבקשתה, ומקווה מאוד שאני אהיה אמא של בשורות, ומחר אוכל להתקשר ולהגיד למשפחה שלי, שאולי מחר, אולי עוד יום ולא יותר, ייגמר המאבק המתיש הזה.