מעל ההריסות

"לא הופתענו כאשר השמאל הקיצוני הוקיע את צה"ל בזעקה רמה על הריסת הבתים ברפיח...הרמה המוסרית של אנשי השמאל הקיצוני גבוהה עשרת מונים מזו שלנו, ההמונים צמאי הדם", ולכן הם מזדעקים "כאשר משפחות פלסטיניות לנות באוהלים רק מפני שבתיהן…תפקדו כעמדות ירי לכל דבר" - כך כתבה כאן אתמול אמונה אלון.
גם במערבולת האלימה של הנצעק והכתוב אינך מוצא יום יום משפטים כאלה, שמידת שקריותם זהה למידת אטימותם הצדקנית והפטריוטית. השמאל הקיצוני האנין, המתנשא והמלשין בשער בת רבים, שוב חוזר לסורו ברפיח מול הריסות הבתים האלה, שתפקדו כעמדות-ירי לכל דבר.
קראתי את דבריו הקשים של זאב שיף על האכזריות העיוורת הזאת, את דברי אהרן מגד, המתקומם כל כולו על המעשה הזה. שמעתי ביומן הבוקר את דבריו של דוד מגן, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שאינו נמנה עם חד"ש. ואם יורשה לי, צעקתי גם אני, ב"קול ישראל" בבוקר יום ו' שעבר, בגנות פעולות ההרס. לפי מיטב ידיעתי, אינני "שמאלן קיצוני". יש לי קבלות. ולא אביא מדבריהם של אחרים, ביניהם קציני צה"ל בכירים, מיטב הכוח הלוחם.
עם העומד זה דורות בסכסוך ממאיר ומתמשך עם הערבים, בלבה של הארץ ועל גבולותיה והרחק הרחק, חייב לחשב נכונה את כלל רכיבי הכוח, ולהבדיל - את גורמי הרפיון. כבר למדנו על בשרנו ורוחנו מה עושים לרבים וטובים בעם הזה המעשים הנוגדים את התבונה המדינית ואת ציווי המוסר שעיצבו את צלם פנינו. ללא תחושת צדקת הדרך אנו משולים לשמשון גזוז מחלפות. תהום פעורה בין פעולת שייטת 13 לדחפורי רפיח.