אחותך עשר, היום השני

יפרחו נא מאה ערוצים עבריים מקוריים, אבל מה ישודר בהם? ביום השני של "ישראל עשר", מתברר כי ארץ החדשות הבלתי מוגבלות לא מייצרת מספיק אייטמים יחודיים אפילו לשני ערוצים וחצי. בבוקר,בערוץ השני אצל רבקה מיכאלי – דיון במשאל קוראות "לאשה" על מיניותה של האשה הישראלית. בערב, ערוץ 10, חדשאו, טל ברמן – אותו דבר. אתמול אצל גיל ריבה בלימוזינה – חיים צינוביץ'. היום אצל ורדה רזיאל בערוץ 2 – חיים צינוביץ', הפעם על תקן של יועץ לענייני משברים זוגיים, ומי יושב לצידו אם לא היועצות מרצועת "המומחים" בערוץ בריזה בלווין, אורנה בן דור ואיריס קול – שבקרוב נראה אותן ודאי אצל טל ברמן על תקן של לא חשוב מה?
ועוד: שרה'לה שרון, אורחת מרכזית אצל הברמן, מעמיסה מכונת-קלידים על ברכיה ושואגת "פרחים בקנה, בנות בצריח" – ובאותה שעה ממש, מעשה שטן, משודרת בערוץ 2 "ירוקות", סדרת דוקודרמה ממש מצויינת של ציפי ברנד על טירונות-בנות, ש"פרחים בקנה" הוא המוטיב המוזיקלי המוביל שלה! אבל רגע אחד – לא ראינו את הסדרה הזאת קודם בלווין? ראינו גם ראינו. אם ציפיתם משידורי קשת לציין את העובדה הזניחה הזאת בקדימונים, סימן שלא שמעתם שיש מהפכת טלוויזיה בארץ.

"ג'פרדי": עברה בשלום

אז מה היה לנו, ביום השני למהפכה? "ג'פרדי" עברה בשלום, בלי תקלות טכניות ועם מתמודדים שכבר היו שם פעם, רק בכבלים. רוני יובל, ביומה השני בתפקיד, כבר לא מצליחה לייצר את מידת ההתלהבות הנדרשת למוביל של שעשועון כזה. כל הלכותיה, אמירותיה וחיוכיה הפזורים פה ושם מעידים כי היא חושבת שמגיע לה יותר מזה. אולי היא צודקת. אבל גם המועמדים והקהל ראויים למעט יותר איכפתיות, לפחות כאן.

החדשות: עדין ומרענן

בשבע בערב ננסכת באיברים העייפות המבשרת את בוא החדשות. אבל גם ביום השני, הטיפול בנושאים עדין מרענן, מהודק, קצבי ונקי ממניירות יותר מכל מה שראינו כאן בשנים האחרונות. אפילו בסדרה שצולמה מראש, יעקב אילון מראיין את העושים במלאכה הפוליטית שנה לאחר הבחירות, אפשר למצוא רגעים טלוויזיוניים יפים: עייפותו של שמעון פרס, חנוט במעיל גשם שחור, פוסע לאיטו בככר רבין. המעבר ל"ישראל 10" שיחרר את אילון ממניירות הזומבי שאפיינו את ההגשה שלו קודם, אבל גם לשחרור יש גבול: בפעם הבאה, מר אילון, אנא הוצא את ידיך מכיסי מכנסיך בעת ראיונותיך. קצת נימוס, בבקשה.

"החיים על פי ז'וז'ו": על מה יש לדבר?

"החיים על פי ז'וז'ו", הרצועה הבאה, היא פיסת-זמן שראוייה למחשבה: מה רוצה הטריבון העממי לומר, למי הוא אומר את זה ולמה? ראשית, הוא חוזר לפצועי פיגוע בחדרה, מנובמבר 2000. נכון, שכחנו אותם. יש להם טראומות. הם לא מאושרים. אבל טלוויזיה טובה אינה רק אישוש של מה שאנחנו יכולים לנחש, כי אם גם סיפור. לא היה כאן סיפור, גם לא באייטם הבא, החביב כשלעצמו, על אודות דיל מדהים שמטיס, מלין ומזין עשרות אלפי ישראלים לקזינו בפראג. גם ז'וז'ו אבוטבול נסע, לימד פרק בהלכות הרולטה, מצא חבר מרכז ליכוד לראיין אותו – וחזר בלי סיפור, בלי אמירה, רק עם פיסת צבע, כי פראג באמת מצטלמת היטב – אבל למה לגרור את גליה אלבין, מרואיינת משופשפת בזכות עצמה, למסעדה כדי לדבר על זה? על מה יש לדבר? ועם מי בדיוק?

גיל חובב: מוטרף ומאד מאד משעשע

אחר כך סידרו לי שעה של נחת עם גיל חובב באלזס, במסעדה שמיועדת לבני הקצה העליון של האלפיון העליון. חובב הלך לדוג צלופחים, לחזר אחרי יצרנית עוגות, לשטוף רצפה בקודש הקודשים ולשמח את חבריו הצרפתים החדשים בחומוס אחלה, מלפפונים חמוצים מישראל וגם קרמבו. היה מתוק, מצחיק, שנון, קצת מוטרף ומאד מאד משעשע. נראה בעליל שחובב נהנה מאד ממה שהוא עושה, ושרק ימשיך ככה. כן, הוא מוכר לנו חלומות אסקפיסטיים. מה רע בזה? אייל פלד, הצץ ולמד משהו על מסעות עולמיים, ועל האנשים שבאמת צריכים לעשות אותם, גם אם אבא שלהם לא מנכ"ל של זכיין. ושאלה לחובב: מאיפה הפיג'מה המופלאה שלך עם הכבשים הקטנות? העם רוצה כתובת.

בן ורוזן: קיטל ידע למה הוא לא בא להיפרד

אחרונים, מצויינים להפתיע: בן ורוזן. כששלום קיטל החליט להיעדר ממסיבת הפרידה של חברת החדשות לעימנואל רוזן, הוא ידע מדוע. השניים הם אבידה צורבת לערוץ השני, ובתוכנית הראשונה שלהם ביחד הצליחו להפגין פרגון וכימיה, אבל גם עיתונאות כסחנית במיטבה. אפילו חשיפות היו, בערך פי ארבע מכל מה שנהוג בתכנית אקטואליה מלווה בקדימונים היסטריים. מסמך סודי של חזי כאלו, מבכירי השב"כ, שמזהיר מפני רצח רבין חצי שנה לפני הרצח. ידיעה על תנועה להחזרת אהוד ברק תחת מטריה של הפרדה חד צדדית. סיפור מרתיח, מזעזע, על הפקרת סוכנת מוסד באתיופיה, והפיצוי בסך 30,000 שקלים שניתן לה אחרי עינויים ומעשי אונס בכלא.
וכן, היה גם ראיון מסתחבק עם ראש הממשלה בחוותו. לטעמי, ההצהרה הכי חשובה שאריאל שרון שיחרר שם נאמרה בעת שהתבונן בחיבה בפרים צעירים שהשתינו במכלאתו. וכה אמר: "בעלי חיים, בניגוד לרוב בני האדם, אתה אוהב אותם, מטפל בהם, אתה נוהג בהם בעדינות – הם נאמנים". ובכן, לא. לא כיף ללטף עטלף, ולא כל הבוחרים מוכנים להתנהג כעדר.
פרשתי בשיאם. כשהביאו את אביגדור ליברמן לאולפן לעוד סדרת קיטורים על משטרת ישראל, עברתי לערוץ 2, לחייה ומותה של עופרה חזה. אם כבר להציץ, שיהיה בגדול, ועם דמעות.

אח, איפה, איפה הן?

הפולניות עשר, אחותך עשר – ואיפה הנשים בערוץ 10? בין האדונים אבוטבול, אילון, בן, ברמן, חובב, רוזן, ריבה, ערימת הבנים מ"עם ישראל לייב" וההוא עם השפם מהסדרה המשטרתית מאמש, זכינו רק בהופעתה של רוני יובל על המרקע כמישהי שמנהלת שידור. מה יהיה? עוד ערוץ גברים, מנוקד בפינות אישיות כאלה, פרטיות כאלה, עם יעל דן? הלא – וסליחה, מיקי חיימוביץ' – יש כבר ערוץ גברים בפריים טיים וקוראים לו ערוץ 2. האם אפשר לקוות שהמדינה הזאת קטנה מדי למחזור ההשתלטות הגברית על עוד ערוץ? ושאלה ליוהנה פרנר, מנכ"ל: איפה הנשים כולן? האם תמיד יהיו רק פרחים בקנה ובנות לקישוט בצריח?