מצחיקים, רבותיי, מצחיקים

ונפצח בווידוי. אני לא אוהבת את פורים. אף פעם לא אהבתי. יורד גשם, התחפושות המורכבות נהרסות, האיפור נוזל ותמיד הייתי מלכת אסתר טיפשית (חוץ מפעם אחת שהייתי ארנב, אבל זה סיפור לפעם אחרת). אני מעדיפה להיות שמחה וטובת לב כל השנה ועצובה יום אחד מאשר להיפך, אבל אם אתם מתעקשים, וגם מתכננים לכם ערב פורים מצחיק וחמים בבית (כי בטוח ירד גשם), הנה לכם רשימה של ספרים שיגרמו לכם לצחוק עד שלא תדעו אם ארור מרדכי או ברוך המן. פורים שמח!
*

מסעות והרפתקאות:

*

"שלושה בבומל" - ג'רום ק. ג'רום

אין רבים שלא מכירים את מסעם המטורף של השלישיה והכלב ביובלי התמזה בחיפוש אחר בריאותם הפיזית והנפשית (אחרי שג'רום גילה שהמחלה היחידה שאין לו היא צניחה חופשית של הרחם). לעומת זאת, ספרו השני של ג'רום, "שלושה בבומל", אבד אי שם בנפתולי השכחה. הספר מגולל את נפלאות מסעותיהם של השלושה בגרמניה שלפני מלחה"ע הראשונה, ותוכלו להוציא ממנו שפע של מידע מועיל, כמו איך לקבל נשיקה ממוכרת כריות בווארית (מבקשים קוס במקום קיסן), איך לשמור על תקינות האופניים שלך (לא לתת לאף אחד לתקן אותן, תודה), איך אפשר להיעצר בגרמניה (בכל דרך שהיא, החל מלזרוק ביצים על חתולים וכלה בללכת עם עגלת ילדים ברחוב) ועוד ועוד. מצחיק ונפלא עד מאוד.

"דון קיחוטה" – סרוואנטס

צנום, גבוה, מלווה בסייד-קיק על חמור וסוסה מזת רעב, לבוש בשריון לא מתאים, בספרים הלא מתאימים ובערכים הלא נכונים, יוצא האדון קיחוטה להחיות את הספרים שאהב בגופו. אז מה אם כבר אין ענקים או עלמות במצוקה, והאבירות פסה מן העולם? "עדיפות האשליות המרוממות אותנו מעשרות-אלפי אמיתות", אמר פושקין, וסרוואנטס בטח היה מסכים. רומנטי, נוגע ללב, אמיץ באמת ובעיקר נורא מצחיק.
*

מלחמה ושלום:

*

"מלכוד 22" - ג'וזף הלר

למה להכביר מילים? הספר הכי מצחיק שנכתב על המלחמה הכי עצובה, והיצירה שהביאה את מושג האבסורד לקיצוניותו. יוסריאן המופלא, מייג'ור מייג'ור מייג'ור הנוגה, הכומר העגמומי, האחיות הפריג'ידיות וכל שאר החברים בסינדיקט של מילו מינדרבינדר, שלכל אחד מהם יש מניה. וכולם נזרקו לטייסת ממנה ניתן להשתחרר רק אם אתה מטורף.

"החייל האמיץ שוויק" - ירוסלב האשק

האיש ששם את האנטי בגיבור. שוויק האומלל, המפוחד, המיוזע והשמנמן מהווה אבן דרך חשובה בפנייה של הספרות אל היחיד, האינדבידואל באשר הוא, שבמקרה הזה הוא חייל קטן ונעבך בצבאו של הקיסר הגדול. "שוויק", שנכתב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנסה לומר לנו משהו על האיוולת, על הפחד, על טיפשותן של סיסמאות ועל אומץ אמיתי. אם היו מקשיבים לו בזמן, זה אולי יכול היה לעזור, אבל רעמי הצחוק החרישו כנראה את רעמי התותחים שבאו אחר כך.
*

סקס:

*

דודי אוסוולד - רואלד דאל

"הדרך היחידה לטפל במין היא להיות מצחיק", אמר דאל, וצדק. הדוד אוסוולד שלו מקים את בנק הזרע האולטימטיבי, שיכיל את זרמתם של המוחות הטובים ביותר של זמנו, בעזרתה של שותפתו לדבר עברה. מה עושים כשמתגלה שסטרוינסקי מעדיף נערים צעירים? מה לעשות שפרויד רק רוצה לדבר? ואיך מפתים מלכים להפקיר את הזרע המלכותי בין ירכיה של יסמין המפתה? את התשובות תמצאו בספר. אה, כן. האנשים העוסקים בכך הם מקצוענים. אל תנסו בבית.

"מתחת לקו העונג" - חגי דגן

ספר הכוסיות האולטימטיבי לגברים. גם להם מגיע. שמאי וגרשון, שני רווקים תל אביבים, מיזנתרופים מבחירה, מכורים לפורנו וחסרי יכולת ליצור קשר אנושי, הם גיבורי הספר הנורא מצחיק הזה, שמחזיר את הסקס לממדיו הטבעיים. בלי ידיים מסוקסות או בוכנות משומנות, אלא פשוט הסקס העירוני המוכר, זה שכולנו רוצים, ולרוע מזלנו גם מקבלים מפעם לפעם.

"סקס עכשיו" - מדריך מעשי

איך? מי? כמה? למה? כל שאלה בנפרד. איך? בכל דרך אפשרית, כולל ציורים מפורטים, חינניים, משעשעים ומחרמנים. מי? מי שבא לכם, יקיריי. כמה? כמה שיותר. למה? כי זה כיף! מדריך המין הטוב ביותר שקיים בשוק מצליח להגיד לנו כל מה שרצינו לדעת על המין ולא העזנו לשאול, ומזכיר לנו את אחד הדברים הכי חשובים בסקס – לצחוק, הרבה.
*

ילדים:

*

"מלחמת הדוכנועים" - ג'ין מריל

איך פורצות מלחמות? מסתבר שלא צריך להתנקש בחייו של יורש העצר האוסטרי בסרייבו, מספיק היה שמשאית ה"ממותה רבותה" של מק תדרוס בזדון את הדוכנוע של מוריס פרחים, ותפתח בכך את אחת המלחמות המשעשעות ביותר בדברי ימי הספרות, מלחמתם של הקטנים נגד הגדולים, הטוב נגד הרע, הדוכנועים נגד המשאיות. ספר שחשוב שמבוגרים יקריאו לילדים שלהם, שאלופים יחלקו לחיילים שלהם, שחברי הקבינט הביטחוני יקראו בשירותים, ושיתרגמו אותו לערבית, כדי שנוכל לעשות שלום עם אנשים צוחקים.

"פצפונת ואנטון" - אריך קסטנר

אין ולא היתה גיבורה מצחיקה יותר בספרות הילדים ואולי בכלל מפצפונת פוגה. מגובה באנטון הנאמן שלה היא מנצחת את כולם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, ברוש בבטן (או תבן בראש, כמו שטוען אנטון), אימא עם צלחית (מיגרנה בייקית), אבא עסוק, מטפלת מרושעת עם חבר פושע, ועוד. אינטיליגנטית, נאמנה, עדינת נפש ומשעשעת עד כאב בטן. וכל זאת בעטו המופלא של אריך קסטנר, איש שהבין ילדים.

"פו הדוב" – א.א. מילן

פו. הדוב. כל מילה נוספת מיותרת.
*

אוטוביוגרפיה:

*

"הספר האמיתי של פרנק זאפה" - פרנק זאפה

צר לי לבשר לכם, אבל הפעם היחידה בה פרנק זאפה אכל משהו שבכלל דומה לחרא לא היתה על הבמה אלא במזנון "הולידי אין" בפייטסוויל, צפון קרוליינה. מכאן זה רק הולך ומשתפר. זאפה, אחד היוצרים המעניינים והשנויים ביותר במחלוקת, מספר על ילדותו, אשתו, יצירתו, מציצות ועוד. בוטה, גס, כן עד לא יאומן, שפוי עד טרוף ומצחיק עד מאוד. אם תקראו השנה רק אוטוביוגרפיה אחת של זאפה, זו בטח תהיה זו.
*

יהודים:

*

"מוטל בן פייסי החזן" – שלום עליכם

אין מה לעשות. באידיש זה יותר מצחיק. אבל גם בעברית, כל עוד אתם לא קוראים את התרגום המגויר לתפארה, מדובר ביצירת מופת קטנה. עלילותיו המשעשעות עד דמעות של היתום הקטן המוריד את אמו האלמנה ביגון שאולה, גונב פירות מחצר השכנים, לועג לאחיו שנפל לבור שומן (ככה אמרו פעם "התחתן טוב"), מסתבך בעסקאות מפוקפקות ונופל בכל פעם, כמו חתול מיומן, על הרגליים. את ספר ההמשך, "מוטל בן פייסי באמריקה" לא זכה לסיים, מאחר והלך לעולמו ממש באמצעו של משפט. או כמו שסבתא שלי היתה אומרת, "מנטש דאכט, אונט גוט לאכט" (האדם מתכנן ואלוהים צוחק). נו, טוף, לפחות מישהו צוחק פה.

"תמיד פולני" – יאיר גרבוז

פולניה היא לא ארץ מוצא, היא מצב נפשי ואיש לא יודע זאת טוב יותר מגרבוז, שאיגד לנו בספר אחד את כל התחלואים הפולניים, הפרדוקסים האיומים (תיזהר, זה חם! תאכל, זה מתקרר), והפרעות האישיות המוכרות והאהובות יחד עם זיכרונות ילדותו, הגיגים קיומיים וסתם פכים מצחיקים מאוד.

"ספר משפחתי" – אפרים קישון

אין מה לומר. הוא גדול. הוא מצחיק נורא והוא שלנו. האיש שיצר את בלאומילך, את השועל בלול התרנגולות, את ארבינקה ומוכר יותר ספרים בחו"ל מעמוס עוז. הומור יהודי מהמשובחים שבנמצא, שמועבר אלינו באדיבות האישה הקטנה האובססיבית לעתיקות, השמרטפיות הביישניות, מכונת הכביסה השואפת לחרות וכל שאר דרי עולמו היחודיים של קישון. האיש ונחל הצחוק המבעבע.
*

קומיקס:

*

"גארפילד" – ג'ים דייוויס

אם הייתי חתול, הייתי גארפילד. בלונדיני (טוב, ג'ינג'י), סובל מבעיית משקל (קלה!), חובב לזניה ומתעב כלבים. למרות מסחורו הבוטה והצעקני, רצועות הקומיקס של גארפילד היו ונשארו נפלאות. חזק יותר מסילבסטר (החתול), סקסי יותר מפריץ (החתול), טום יותר מג'רי (העכבר). לא מגפיים ולא נעליים.

"יוסף ואחיו" – קובי ניב ודודו גבע

הקומיקס העברי האולטימטיבי. יוסף, פקיד המים שמוט השפם, אחיו המוצלחים ואהבתו הלא ממומשת למחלקת התה של מחלקת המים צריכים להיכנס לתוכנית הבגרות בספרות. שילוב נפלא של טקסטים קולעים, סגנון ציור ייחודי ומקסים וההוויה שלא תיאמן של ישראל נמוכת המצח, גבוהת החזון, לבנת הצווארון, ההסתדרותית והמופלאה שלנו. לקרוא, לבכות, לצחוק.

"הצד הרחוק" (The Far Side) - גארי לארסון

האיש שיכול לצמרר, להבעית, להצחיק אתכם עד מוות ולקמט את מצחכם בתקווה שלא הבנתם למה הוא מתכוון בדיוק (לא יכול להיות שלזה הוא מתכוון, נכון?) במחי ריבוע קומיקס בודד. אין דרך להסביר לכם את זה. לכו תקראו.
*

רומן רומנטי:

*

"שירת הסירנה" - עירית לינור

יש משהו מוזר בזה שאחד הז'אנרים הקולנועיים המצליחים ביותר, הלא הוא הקומדיה הרומנטית, נכשל באופן כללי וגורף בזירה הספרותית. כנראה שבלי פרצוף הפודל האבוד של מג ריאן זה לא הולך. ואל תביאו לי את קנדיס בושנל ובריג'יט ג'ונס בתור דוגמה. פתטי זה לא מצחיק. מי שהצליחה באופן חד פעמי וחד משמעי לפצח את הנוסחה היא עירית לינור עם עלילותיה של טלילה כץ, התקציבאית האסרטיבית שקורה לה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאישה – היא מתאהבת. ולא רק זה, היא מתאהבת בגבר הלא נכון בעליל. מצחיק, מתוחכם, סקסי והולך עד הסוף. כל מה שאישה טובה צריכה להיות.
*

אוכל:

*

"מטבח משפחתי" - גיל חובב

חתול אפילפטי, סבתא מקסימה, אימא נוראת הוד, אבא קריין והמון, המון אוכל. פשוט, מלא טעם של אוכל אמיתי, בלי חומרים משמרים מלבד כוחו של הזיכרון. ספר שיכול להחזיר אתכם בחיוך על השפתיים למטבחים של ילדותכם, לכל האימהות שבעולם ולכל הרגעים המשפחתיים האבסורדיים והמשעשעים שידעתם אי פעם. יאמי.

"אלוף שום ואלוף בצלות" - חיים נחמן ביאליק

בן מלך מגיע לאי קטן שיש בו הכל מלבד הדבר האהוב עלי ביותר במטבח: שום. בתמורה לכך שהוא פותח את חיכם ואפם לנפלאות הירק האצילי הזה, הוא מקבל מבני האי תיבות זהב לרוב. כשמגיע לשם הנסיך השני ומביא בכליו את הבצל המיוחל, הם מעניקים לו תיבות מלאות באוצר הגדול ביותר של ממלכתם. מחורז, מלא ברק, עשיר בסעודות מפוארות ובהומור משובח. סעודת מלכים.
*

צ'כים:

*

"המלחמה בסלמנדרות" - קארל צ'אפק

הצ'כים הם קטגוריה בפני עצמם. כנראה שאחרי קפקא הם החליטו שפשוט אי אפשר יותר ושצריך לצחוק קצת. כך קיבלנו את האשק, קוהוט, האראבל, ויוויג וצ'אפק, שלקח את הג'וק של פרנץ, הפך אותו לסלמנדרה ושלח אותו לקום על יוצרו (כן, גם הגולם מפראג עשר). צ'אפק (שהמציא את המילה "רובוט" לצורך מחזה שכתב על יצורים מכניים שנועדו לשרת את האדם, הרבה לפני אסימוב) יצר גזע של סלמנדרות אינטיליגנטיות, הולכות על שתיים שמוכנות לתת לבני האדם פנינים בעבור סכינים. מה בא הלאה? ההליך האנושי הרגיל: עבדות, שיעבוד, הכחדה ומלחמה. אבל מה? זה מצחיק. כל כך מצחיק עד ששוכחים לרגע כמה זה עצוב.
*

חיות:

*

"משפחתי וחיות אחרות" – ג'ראלד דארל

תענוג. קורות בני משפחת דארל המטורפת בקורפו: לזלי המכור לכלי נשק; מרגו הספירטואליסטית; לארי וחבריו המוזרים; אמו, האלמנה הבריטית הפולניה להפליא, ועוד גלריה פסיכית ומצחיקה עד דמעות של טיפוסים מקומיים ואמנים תמהונים, כשכולם מוקפים בשפע של חיים: גמלי שלמה אלגנטיים, צבי ענק מתים, אתונות מרושעות, קרפדים מזמרים ועוד.

"כל היצורים, גדולים כקטנים" - ג'יימס הריוט

המשותף להריוט ולדארל היה ההבנה שמה שמצחיק הן לא החיות, אלא בני האדם. במקרה של הריוט אלו חוואי יורקשייר פשוטי המחשבה, איטיי הדיבור, צלולי המבט ומרבי השתיה. הריוט, שהגיע ליורקשייר בשנות השלושים כווטרינר כפרי, כתב את זיכרונותיו בסדרה של ספרים משעשעים ונוגעים ללב, בעודו קוצר אשכים של סוס. ספרים שיצחיקו את כל אוהבי האדם והבהמה גם יחד.
*

מדע בדיוני:

*

"עריסת חתול" - קורט ונגוט

זה סופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו, ואני מרגישה מצוין. הספר שמחזיר למונח "סוף העולם" את משמעותו האמיתית, ומביא אותה ב"קרח תשע" לגבות (יותר שווה מפצצות). ספר מטורף על אי מטורף המלא בחסידיו של בוקנון, הנביא המטורף, שאחרי הקריאה בו לא תוכלו שלא לשאול את עצמכם אם לא באמת כדאי להשמיד הכל ולהתחיל מחדש.

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" - דגלאס אדאמס

נו, מה עוד יש לומר? האיש שהכניס את המגבת לפק"ל הדברים שחייבים לקחת לטיול בגלאקסיה, האיש שבכל שורה שלו יש יותר רעיונות מאשר במושב שלם של הכנסת ומי שגרם לנו להודות סוף סוף שאנו חיים ביקום מופרע, חסר הגיון ומצחיק. כמה מצחיק. נורא מצחיק.
*

פנטסיה:

*

ספרי "עולם הדיסק" - טרי פראצ'ט

האיש שעשה לפנטסיה מה שדגלאס אדאמס עשה למדע הבדיוני. עולם הדיסק של פראצ'ט הוא העולם כפי שהיה אמור להיות: שטוח, מונח על גביהם של ארבעה פילים שעומדים על גבו של צב שיושב על נחש שמחזיק את זנבו בפיו (ואני מתנצלת מראש על כל בלבול בנוגע לסדר העמידה של החיות. זה מצחיק מכד שאזכור). פראצ'ט מייצר מהומות עליזות, שמשקפות את התוהו ובוהו הפנימי התמידי של עולמנו שלנו, עם שפע של דמויות טרופות דעת, טרופות מראה או סתם טרופות, עם ספריה שהספרן שלה הוא קוף, אלכימאים עם נטיות פירומניות, מוכרי נקניקיות שהם נצר למשפחת מרעילים ביזנטיניים ומסה קריטית של הומור מושחז. הערה אחת: נסו לקרוא בשפת המקור. התרגום לעברית פשוט עצוב.

"הדייקית והדיבוק" - אלן גלפורד

על קוקוס, שדת שאול חביבה, הוטל לרדוף עד חרמה את צאצאיה של משפחה מסוימת עד דור אחרון. אי שם במאה העשרים היא נתקלת בבעיה. ריינבו רוזנבלום, הנצר האחרון למשפחה, היא בחורה לסבית יהודיה וגאה, שאינה מתכננת להביא צאצאים לעולם בדרכים המקובלות וגם באלה שלא. בלא צאצאים לרדוף, עומדת קוקוס לאבד את עבודתה לאחר 200 שנה. היא יוצאת לקמפיין שמטרתו לחתן את ריינבו ולהבטיח צאצאים גם בעתיד. עכשיו קחו את הבלגן הזה והוסיפו דודות יידישאיות, רה-אורגניזציה בגהינום, מגרש שדים מדופלם, ואת קוקוס עצמה, שמתאהבת בריינבו, רדופתה. לא קונוונציונלי במובן הטוב של המילה.
*

בריטים:

*

"נאמנות גבוהה", "קדחת הדשא", "על הילד" - ניק הורנבי

הורנבי נמצא באחד המקומות הגבוהים ברשימת הסופרים הבריטיים המשעשעים ביותר בכל הזמנים (גם אוסקר ווילד וסטיבן פריי שם, למקרה שדאגתם.) הכישרון העיקרי שלו, לדעתי, הוא היכולת ליצור גיבורים ממין זכר, לתת להם העדפות ואובססיות מעצבנות (טעם מוזיקלי איום או ארסנל, תבחרו), להתעקש על כך שהם יהיו בלתי בוגרים בעליל ועדיין, לגרום לי לאהוב אותם. הורנבי מבין גברים, אוהב נשים ומצליח להצחיק את בני שני המינים בדיוק במקומות שהם מרימים את עיניהם מעל הספר, מתבוננים זה בזה מהנהנים ומגכחים.

"חלום ליל קיץ" - ויליאם שייקספיר

יש לי בעיה מסוימת עם הגאון האליזבטני בצווארון התחרה המזדקר. הקומדיות שלו לא ממש מצחיקות אותי. יש בהן מונולוגים חינניים להדהים אבל כל חילופי המין והזהויות הללו פשוט לא עושים לי את זה. את "אילוף הסוררת" אני מעדיפה בגרסת "בלשים בלילה", תודה. אבל מצד שני, יש את "חלום ליל קיץ". חמור עלוב שמקבל את הראש הראוי לו, ושני הזוגות המשוטטים להם ביער, עיוורים מאהבה מהונדסת באדיבותם של מלך הפיות ופוק הנאמן שלו. מחזה מלא עליצות ושובבות, שמסתיים במילים שיחתמו את הרשימה הזו: "אם חטאנו חטא לטעם, אל נא באפכם הפעם... שאו שלום, ושאו כפיים ופוק יחזיר לכם אפיים".