תאומים סיאמים

היו תקופות במדינה שיהודים חיו לבד וערבים חיו לבד. זה בצד זה, זה בתוך זה, אבל הפרידו ביניהם עולמות ודורות. כך זה היה במשך שנים ארוכות, בתקופות של ממשל צבאי וגם אחרי ביטולו. מלחמה או פיגוע, אירוע בטחוני או סתם אווירה רעה, היו מחזירים את הממשל הצבאי למגזר ולמדינה, כאילו הוכרז מחדש על-ידי הממשלה.
כך זה היה בתקופות שכל אחד חשב שאפשר להיפטר מהשני, לזרוק אותו לים או לטרנספר אותו אל מעבר לגבול. לטהר אזור, לייהד אזור או להפוך אזור למעין גטו. דהיינו, לחסל את השני ברמה זו או אחרת, בדרך זו או אחרת. כך זה היה משום שכל צד היה יכול, איכשהו, לנהל חיי כלכלה ומשק נפרדים, עצמאיים ואף בלתי תלויים. שלא לדבר על גט כריתות חברתי–לאומי.
אז, אווירת ההיפרדות ישבה בלב ושלטה בשכל. אלטרנטיבה לא נראתה באופק, אפילו לא למי שעמל לחפש אותה. אולם בשנים האחרונות הגענו, שני הצדדים, לחיים של דו קיום. האחד קיבל את השני, ושני הצדדים הבינו שאין דרך אלא ללמוד לחיות ביחד, למרות הכל. הדו קיום השתפר, התהדק, השתרש והפך לתלות. ותלות בתוך חברה, בתוך המדינה, ובין מדינות שכנות - היא דבר טבעי וטוב. למעשה מטרה והגשמת חלום.
בתקופות מסוימות, כאשר התלקחו מלחמות בתוך אחד משני המגזרים, כמו מלחמה בין אשכנזים וספרדים, כמו מאבק בין פועלים ומעסיקים, נדמה היה כאילו הבעיה כלל אינה בין היהודים לערבים. וזה תרם רבות גם להרגשה וגם לדו הקיום. מעז מסוים יצא מתוק מסוים. בנוסף, האבטלה, הרעב וסתם אסונות טבע איחדו את כולנו, והביאו לשוויון כמעט אמיתי.
האירועים האחרונים, למרות כל הפורענות שליוותה ומלווה אותם, מוכיחים שהתלות הזאת היא טוטאלית, שלמה ומושלמת. יתרה מזאת, האירועים מוכיחים כי אנחנו כאן בתוך המדינה, תאומים סיאמים. לא רק בגליל, חבל ארץ שכל ממשלה ניסתה לייהד ונכשלה, אלא גם בערים המשותפות ובנגב. הנגב, למרות הנסיונות הבלתי נלאים של כל הממשלות למחוק את הנוכחות הבדואית, הוא בדואי באותה מידה שהוא יהודי.
המציאות מוכיחה חד משמעית, אפילו לעיוור–חירש–אילם (והלוואי שהיינו כאלה בתקופה הזאת) שמדובר בכלל בתאומים סיאמים. תאומים זהים גם במובן הפיזי וגם במובן הנפשי וההתנהגותי. מעשי הוונדליזם, וסתם אלימות, לא פסחו על אף אזור בארץ. הפגיעה בכלכלה היא מנת חלקנו, כולנו. גם של היצרן מהעשירון העליון וגם של הפועל שנמצא קרוב מאוד לקו העוני.
אבל התאומים הסיאמים האלה בהחלט אינם שווים בכל. ואולי אינם שווים כמעט בשום תחום. ובלי שיהיו שווים, בכל, כל הזמן ולא רק בעתות של משבר מאיים, ספק אם יוכלו להמשיך לחיות. לדעתי, בהחלט לא יוכלו להתקיים.


לוטפי משעור, עורך העיתון בשפה הערבית "א-סינארה"