היום כבעבר

אתמול, בשעת בוקר, הלכתי לשכונת בית ישראל המוכה, ההמומה. אחרוני הבוכים והזועקים נדמו. גם הקוראים "רוצים נקמה!" שבו לבתיהם. עד עלות השחק נאספו ההרוגים והפצועים ומוכי ההלם, והמכוניות השרופות והמנופצות שחנו בסמוך. ליד "סמינר השבת למתעניינים ביהדות", ברחוב בית ישראל פינת רחוב חיים עוזר, מצאתי דממה. עמדו שם עשרות גברים ונערים לובשי שחורים ושוחחו חרש.
שמעתי על בחור שהופיע לפני צאת השבת, לבוש מעיל, חבוש כיפה ומעשן סיגריה, על דיירים שטלפנו למשטרה, "שאפילו לא התייחסה לזה". ולא ידעתי מהי האמת. ואף כעת איני יודע. ישראל אייכלר כתב אתמול ב"ידיעות אחרונות": "באותו מקום, ממש לפני כשנה, התפוצצה מכונית תופת ואיש לא נפגע. … לא הסקנו את המסקנות המתבקשות מן הרמז ששלח הקב"ה… לא למדנו מספיק תורה, ולא שמרנו מספיק על המצוות… כדי שנזכה בנס נוסף".
אחרים, כמוני, סבורים שזה קרה משום שגם היום, על אף המידע והמחסומים והעירנות הדרוכה, קל יחסית לחדור לרחובותינו ולהרוג. משום שדמיונם של הרוצחים עולה תמיד על דמיונם של הקורבנות. משום שעל כל עשרה נסיונות מסוכלים מישהו מצליח לעבור ולהרוג. מישהו אכול שנאת שאול וייאוש תהומי ירסק את עצמו בקרב משפחות מרובות ילדים. יבחר את נרצחיו בבית ישראל, לא בטרמפיאדה לחיילים, אלא בבית כנסת או בסופרמרקט או סתם ברחוב. ירצח בכוונה תחילה אזרחים, ובהם נשים וילדים ועוללים יונקי שדיים. לא פעם אני אומר לבאים מחו"ל שתהום פעורה בין אבידות מצערות וקרות לב של ערבים חפים מפשע, בעת פעולה צבאית המבקשת למנוע זאת, לבין רצח בכוונה תחילה. מאז רצח ילדי דובב ואביבים שבצפון אני חושב על כך. ושוב אתה שומע מפי ראשי עיריות ומפקדי משטרה "שעושים הכל אך אין סגירה הרמטית", וזה נכון כל כך.
לא הרחק מכמה כתמי דם שנותרו למזכרת, אומר לי אחד התושבים: "זה כמו אושוויץ". אני אומר לו שמספר נרצחי אושוויץ במשך יומיים עולה על מספר אחינו הרוגי ארץ ישראל בכל המאה שעברה. אבל הוא ממשיך: "שם הם עשו את זה מהר. פה הם הורגים אותנו לאט לאט", ואין לפניו לא "צה"ל החזק באזור" ולא "חיל האוויר הטוב בעולם".
בקורס מ"מים בג'וערה, לפני 58 שנים, למדנו את "עקרונות המלחמה". אני זוכר, לא לפי הסדר: מטרה, ידיעות, הפתעה, הבטחה, ריכוז כוח, חלוקת כוח, מהירות, תוקפנות. מ לחמת ההתשה שהפלסטינים מנהלים נגדנו מעמידה במבחן עליון את העקרונות האלה. בכל מלחמות ההתשה נפגענו קשות בגוף וברוח. בכל מלחמות התנועה זכה צה"ל בהישגים ובזרי דפנה. ההתשה היא צורת קרב אכזרית ומתוחכמת העושה שמות, לא פעם, בחברה שסועת מחלוקת כמו החברה הישראלית היום. אפילו צה"ל אינו מופיע כגוף נחוש ומאוחד. אני קורא בעיתון ש"אלוף פיקוד מרכז וראש אמ"ן הסתייגו מהכניסה למחנות הפליטים". תותח סדוק. הממשלה משדרת אלתור מגושם ומבוכה גוברת. שר הביטחון אומר שההחלטה להמשיך בריתוקו של ערפאת ברמאללה "מסוכנת" ומצביע בעדה. השר בני אלון ממשיך לברבר על "טרנספר" כפתרון יחיד, כנוסחה גואלת, ומוציא את ישראל מן ההיסטוריה אל דמדומים משיחיים. לא ימים קשים, ימים רעים.
ימים רבים אני מכיר את העם הזה. אין הוא זקוק לקבלות נוספות על כוחו לעמוד כעם במסע ובמורא ובאבל הכבד מנשוא. אך היום כבעבר הוא זקוק לשלושה דברים שבלעדיהם הוא מתקשה לתפקד ולהתמודד עם המוות: הכרת האין ברירה, הכרת צדקת הדרך ושמירת צלם פניו גם כעם לוחם. אני שב אל עקרונות המלחמה. אני שב אל ריכוז הכוח, אל הגדרת מטרות המלחמה ואל המארג המדיני והצבאי של ריכוז הכוח. אל השילוב החיוני של החוסן והשכל.