חיים אלימים

בראשית הפרק השלישי של "הווידויים" מאת אוגוסטינוס מגלה הקדוש המתוודה את אנושיותו באמצעות גופה של אשה "עדיין לא אהבתי, אבל השתוקקתי לאהוב, ומתוך רעב פנימי עמוק שנאתי את עצמי על שאיני רעב מספיק" (תרגום: אביעד קליינברג, ידיעות אחרונות, עמ' 67). אגוסטינו של מורביה אינו קדוש וגם הרעב שלו לבשר נושק להירהור רוחני, אלא שאלוהים אינו מצוי סביבו.
השנה שבה נכתב הספר, 1943, היתה שנה רעה לכוח העליון. את אובייקט האהבה מוצא אגוסטינו באמו, שלהבדיל מאם הקדוש אוגוסטינו, במקום להתפלל עליו, מקיימת יחסים עם צעיר אחד. חדירתו של הצעיר אל חופשת הקיץ של האם ובנה מסמנים את ההיפקחות המינית של אגוסטינו ואת קץ הילדות. קווי המיתאר של גופה טורפים את תודעת הבן כל הדרך הארוכה אל בית הזונות שבעיירה.
הקורא הישראלי מכיר ודאי את שמו של מורביה. "אגוסטינו" היא יצירתו העשירית המתורגמת לעברית. סרטו של ברטולוצ'י "הקונפורמיסט", שנעשה על פי ספר שלו (בעברית הוא נקרא "הפשיסט", תרגום: א. שן-ארי, כתבים, 1953) וספרו "המסע לסין האדומה" הביאו לו הכרה בינלאומית רחבה. למרות הכרה זו, מוראביה ומעמדו כסופר שנויים במחלוקת, אך זו נוגעת בעיקר לכתיבתו המאוחרת, המשיקה לעיתים אל הפורנוגרפי (סיפורים אירוטיים, תירגם: יותם ראובני, כנרת, 1988). אין ויכוח על כך שבצעירותו, במיוחד בספרו הראשון, "האדישים", הוא התגלה כאמן גדול ובשל. באחרית הדבר המצוינת ל"אגוסטינו" כותב אריאל רטהאוז על הקושי שהכתיבה של מורביה נתקלה בו לאחר התחלה כזאת.
"אגוסטינו" שייך לתקופה הגדולה ביצירתו. זוהי דרמת התבגרות של הנער אגוסטינו, ילד יחיד שאביו מת, והוא מבלה חופשה בחוף ים עם אמו היפה והאמידה. הסיפור מתחיל במצב ההיולי של הרומאן המשפחתי הפרוידיאני. הבן ואמו ביחסי סימביוזה, לבדם בעולם. הוא חותר בסירה, היא נשכבת לאחור. אל האידיליה חודר צעיר שחרחר, המחזר אחרי האם. מעתה יוצאים השלושה אל הים, אגוסטינו מבועת מהשינוי שעובר על אמו ליד הצעיר, ולאחר שהיא סוטרת לו הוא מוצא את דרכו אל חברתם של נערי החוף.
בחוף "אמריגו וספוצי", שבו מבלים הנערים, אגוסטינו 'מגלה את אמריקה'. בהנהגת המציל הפדופיל, סארו, הנערים מעבירים קיץ בסחיבה ממטעים, בדיבורים גסים ובהתעללויות חסרות רחמים האחד בשני. אגוסטינו, הבורגני ובעל החינוך המוסרי לכאורה, מוצא את עצמו נמשך אל החבורה, המתעללת בו בעקביות. כשהוא מפליג ביחידות עם המציל, הנערים רואים בכך הוכחה למידותיו המושחתות. למרות שבסירה לא התרחש כל מגע, אגוסטינו מקבל על עצמו את הזהות ההומואית שהטילו עליו. המיניות והגסות של החברה האלימה שאליה נחשף מהפנטות אותו, והוא אינו מתנגד לכוחה אלא באמצעות עולמו הפנימי.
הספר נכתב באוגוסט 1942 ופורסם במהדורה כמעט מחתרתית ב-1943. אי אפשר להתעלם מהמצב ההיסטורי שהסיפור משקף. בעיות הזהות של אגוסטינו, היותו החלש ביותר בחבורה, אפילו חלש יותר מהנער הכושי הומס, שהוא החלש ביותר בחבורה; הדרך שבה הבלונדיני היפה סנדרו מסביר לו שעליו להכות את הומס על מנת לזכות בהערכת החבורה; המיניות הלא ברורה שלו - בכל אלה יש צד עמוק, הנקשר לשאלה היהודית באיטליה ובאירופה בעת ההיא. אף שמורביה לא הירבה לעסוק במוצאו היהודי, הוא נאלץ להתמודד איתו כשב-1938 נחקקו חוקי הגזע. הפאשיזם אומנם ראה בו 'לא יהודי', אך עם הכיבוש הגרמני ב-1943 הוא נאלץ להסתתר בהרים עם אשתו, הסופרת אלזה מורנטה, גם היא ממוצא יהודי.
אחרי המלחמה יצא הספר מחדש לאור וזיכה את כותבו בפרס הספרותי הראשון שלו. הסיפור מרשים וכתוב ביד אמן. יכולת ההתבוננות והתיאור במיטבה, כשהמבט מופנה החוצה, ומאכזבת מעט, כשהוא מתבונן פנימה ומספק הסברים לעולם שבנה. למרות שהספר עוסק בתודעה האגוסטינית, הרי מה שבונה את הסיפור הם דווקא האירועים החיצוניים, שמספקים מיסגרת אלגנטית לדראמה הנפשית. במובנים רבים זה גם סיפור לידתו של האמן, הרגע שבו הוא נוצר, כתוצאה מהמיפגש עם העולם ועם הגילוי המכאיב של שונותו. שונות זו היא טראגית, כשהיא מלווה בתשוקה ובתחושת ההיעדר הנובעת ממנה. המיניות והאלימות החברתית נקשרות יחדיו עד שאינן ניתנות להתרה, אלא בדמות האסון הפנימי והחברתי, שפאזוליני מתאר בצורה כל כך מחרידה ויפה בסרטו "מאה הימים של סדום".
זהו ספר קצר ומעורר השתאות. מורביה במיטבו. תרגומה הראשון של דליה עמית מאיטלקית רהוט, גם אם אינו מצליח לשחזר את המיקצב הייחודי של הסופר. אחרית הדבר, שעליה מקפידים בהוצאת כרמל', ראויה לכל שבח. מאליה נוצרת השוואה מרתקת בין סיפור התבגרותו המינית של אגוסטינו לזה של ארתורו בספרה של אלזה מורנטה "האי של ארתורו", שמתרחש בתנאים דומים. המתרגמים ואנשי ההוצאות, שמאפשרים את הדיון הזה בעברית, ראויים לשבח.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות").

אלברטו מורביה, אגוסטינו, מאיטלקית: דליה עמית, כרמל, 127 עמ'.