להיות או לחדול: נשארים או חוזרים

השאלה הדרמטית ביותר המרחפת מעל שהותם של ישראלים רבים בארצות הברית היא אם ומתי חוזרים (ואיך נעמוד בזה).
ההחלטה מתי לחזור אינה שונה מההתלבטות הגברית הנצחית, מתי בדיוק יהיה הזמן הנכון לנסות נשיקה ראשונה. יתכן מאוד שהרגע הוא ממש עכשיו, ושאם תפספסו אותו ייקח עוד הרבה זמן עד שתצליחו לשחזר את הרגע המושלם; מצד שני, עלול להיות שמדובר בתיזמון מוטעה לחלוטין, ושאם רק תנסו, שום דבר טוב לא ייצא מזה. על מנת להצליח בניחוש אתם זקוקים למערכת שלמה של יכולת קריאת סימנים, רמזים, אינטואיציות, ניסיון קודם ותעוזה – בקיצור, כל מה שלא תמיד יש לכם.
מוטי מזומן, ישראלי שהתגורר בארצות הברית משך 18 שנה וחזר לבסוף לארץ עם משפחתו, עושה כיום מאמצים גדולים לתמוך במשפחות דומות, שחוזרות מארצות הברית לישראל לאחר שנים ארוכות של שהייה. הוא אומר שיש קושי עצום בעצם קבלת ההחלטה לחזור, ובהמשך, אחרי החזרה, קיים קושי לא פחות גדול כשמתבררת עוצמתו המלאה של השינוי שעברו הישראלים בארצות הברית, והדחיפות שבה עליהם להסתגל מחדש לישראל.
"באופן אישי, ההחלטה לחזור כל הזמן הידהדה אצלי בראש", הוא מספר, "ואצל תשעים אחוז מהישראלים שחיים בארצות הברית היא כל הזמן מהדהדת. השאלה היא מתי לעשות את זה – האם אתה עומד לפספס את הרכבת או לא, כי אתה צריך להביא בחשבון את גילך, את האפשרות שלך להשתלב מבחינה חברתית ומקצועית בישראל, ובמקרה שיש לך ילדים – גם את כל הנושא הזה. לדעתי, אם עברת את גיל 40-45 ולא חזרת לישראל, יש להניח שפספסת את הרכבת".

אתם בסנטרל פארק או בגני יהושע

העובדה היא כי ישראל תמיד מחכה שם, בקצה המסלול האמריקאי, בסבלנות של מי שראתה כבר הכול ושכלום לא בוער לה. היא יודעת שבסופו של דבר, מן הסתם, תחזרו, עם או בלי חשק. כמו אם ליברלית המניחה לילדיה להתנסות בהתאם לרצונותיהם אבל יודעת כי לבסוף, באופן בלתי נמנע, יחזרו הביתה, ישראל מחכה לכם מבלי לגלות סימני דאגה. הרי די ברור כי אם חייתם בארצות הברית פרק-זמן לא ארוך מדי, ייקח לכם דקות ספורות בלבד לאחר שתסיימו לפרוק את מכולת הסחורות הפטורות ממס להפוך בחזרה לישראלים. מעבר לסימפטומים החיצוניים, כדוגמת מכשירי החשמל המיובאים האלה, החוויה האמריקאית שלכם תתמוסס במהירות של אבקת קפה לתוך החום הישראלי. אלא שאם שהיתם בארצות הברית שנים ארוכות, צפויים לכם קשיים דרמטיים בהרבה. הקפיצה המנטלית והפיזית העצומה הזאת בין אמריקה לישראל אינה מותירה פתח לגישור, לתיווך או לפשרה בין השתיים; אתם אמריקאים או שאתם ישראלים. אתם חיים כאן או שאתם חיים שם. אתם מצייתים לקוד הזה או ההוא. אתם בסנטרל פארק או בגני יהושע. לא תוכלו לחיות בישראל על-פי השיטה האמריקאית, כפי שלא יכולתם לעשות את ההפך.
"הרבה ישראלים שחוזרים באים לארץ ומתפרקים פה", אומר מזומן – מי שכבר פגש מאות משפחות שחזרו או הלכו. "הכרתי מישהי שהיתה שם רופאה, הרוויחה מאות-אלפי דולרים בשנה, והיא חזרה לפה למשכורת מזערית, עובדת בסטנדרטים אחרים לגמרי – שם ברור מה הרופא עושה ומה הפקידה עושה, פה דורשים ממך לעשות הכול, וזה המון – והתמורה קטנה. אלה המגזרים שהכי קשה להם. גם מבחינה עסקית, אנשים שבאים אחרי תקופה ארוכה שעשו עסקים בארצות הברית וכבר בנו להם כלים לעבודה בצורה נכונה, חוזרים לישראל ונגמרים מול התפיסה פה. כל ההתנהלות העסקית פה נגטיבית, והשלטונות עוזרים לנגטיביות הזאת, לא מסייעים לך להתקדם. בהתנהלות האמריקאית, כשעוזרים לך ותומכים בגישה עסקית, אתה בונה מערכת שבסופו של דבר מספקת עבודה לאנשים וגם תורמת למדינה – הכול במגמה חיובית. פה כל ההתנהלות שלילית, וזה חבל. ישראל משקיעה המון כסף בשליחים לשם שמנסים לשכנע ישראלים לחזור, ואז אנשים חוזרים לפה ונזרקים. אחרי שש-שבע שנים שהם ניסו מאוד חזק להשתלב פה, הם נשברים וחוזרים לארצות הברית. פה אתה מרגיש שנורא קשה לחיות במינוס; שם אתה חי לפי מה שיש לך ואתה חי טוב ומרשה לעצמך. פה צריך ללמוד לחיות עם זה".

האם קשה להחליט לחזור ומה השיקולים?

ההחלטה על חזרה לישראל היא אחת משתיים: קלה מאוד או כמעט בלתי אפשרית. קלה מאוד, אם אתם מרגישים בבירור כי בישראל מקומכם, כי התנסותכם האמריקאית הושלמה, כי היה לכם מספיק, כי אתם מתגעגעים, כי שאיפותיכם יגיעו למיצוי מלא יותר בישראל, כי אתם בודדים בארצות הברית, כי אתם חוששים למצבכם הכלכלי-בריאותי-נפשי אם תישארו בארצות הברית או כי המחסור בחומוס הגון הורג אתכם. לעומת זאת ההחלטה תהיה כמעט בלתי אפשרית אם אתם אוהבים את המקום האמריקאי שבו אתם מתגוררים, נהנים מהשיטה, הסדר ואורח החיים, מריחים או מממשים את האפשרויות הכלכליות, מתפתחים אישית, אוהבים את חבריכם המקומיים, מאמינים באמת ובתמים כי ארצות הברית היא מקום טוב יותר ומתקשים להתמודד עם המחשבה על ישראל ומצבה האנוש-תמידית בתחום יחסי האנוש, הרשויות, הסביבה, הפוליטיקה, הביטחון והתרבות.
במקרה הראשון, בו אתם מבינים כי מקומכם הטבעי אינו ארצות הברית, לא צריכה להיות לכם בעיה להכריז על תאריך יעד, ולבצע. במקרה השני, העניינים מסתבכים. הייתם חושבים כי האהבה לארצות הברית בשילוב הדחיה הקלה מישראל צריכות היו להספיק להכרעה גורפת לטובת היבשת הצפונית, אבל איפה; העניינים הרבה פחות פשוטים, ואתם עלולים למצוא את עצמכם מתייסרים לאורך ימים, חודשים וגם שנים בשאלה אם – למען המולדת, הילדים, הערכים, השפיות או כל סיבה אחרת שאתם רוצים לציין כאן – לא עדיף, למרות הכול, לחזור לישראל.
כלומר, טוב לכם בארצות הברית – אולי לא מושלם, אבל אתם אוהבים את השיטה האמריקאית – ומצד שני, קשה לכם לשכוח כי אתם ישראלים. למה זה ככה? כי ככה. לא באשמתכם.

ומה אם תפרוץ מלחמה?

לזכותה של מערכת החינוך הישראלית ייאמר כי היא טובעת ברוב חניכיה נאמנות אמיתית למולדת; יש עמים מעטים בעולם שתחושת הנאמנות שלהם לארצם היא כה דומיננטית. ארצות הברית מלאה במהגרים מכל העולם, רבים מהם לא מתקשים מדי עם רעיון ההגירה עצמו אלא עם חייהם החדשים; ישראלים, לעומתם, התחנכו לראות בהגירה מארצם מעשה בגידה, או במלים עדינות יותר – תמיד כאשר עוזבים את ישראל, גם לתקופה מוגבלת, קיימת תחושת אשמה כלשהי. כי מה אם יצטרכו אותנו שם, ומה אם תפרוץ מלחמה, ומה אם המשפחה לא תסתדר בלעדינו. יתר על כן, מה עם הילדים? הילדים הרי גדלים והופכים לאמריקאים לנגד עיניכם, ועבור ישראלים רבים מדובר בחוויה מפחידה. האשמה והמצוקה האלה מלוות גם בתחושת החמצה כלשהי – החוויה הישראלית היא אינטנסיבית כל כך, שברור שלכל אורך השהייה באמריקה אתם מפספסים: חברים חדשים, שערוריות פוליטיות, דרמות חברתיות, תוכניות טלוויזיה, ספרים חדשים, חגים, מערכות בחירות, סטיקרים, סלוגנים, מלים חדשות בעברית, מה לא. התרבות הישראלית – דביקה, סמיכה ובלתי אטרקטיבית ככל שהיא נראית לעתים – זורמת במחזור הדם שלכם מגיל צעיר, וכשמגיע רגע הגמילה, אתם לפעמים מתקשים. הורים לילדים עוד מוסיפים לעצמם את ההתחבטות של טובת הילד ואם הוא צריך לגדול בתרבות ישראלית או אמריקאית, לשרת בצה"ל או לא, ללכת לבית ספר ישראלי בארצות הברית או בישראל או בכלל לא. האם יש לכם בכלל האומץ להכריע, אולי לדורות שלמים בעתיד, כי סניף המשפחה הקטן שאותו אתם מנהיגים יהפוך, החל מעכשיו, לאמריקאי.
כל הגורמים האלה הופכים את ההחלטה אם ומתי לחזור לקשה ביותר. למרות הכול, יש ישראלים המקבלים החלטות חד-משמעיות אם נשארים או חוזרים, ולפעמים הם אפילו שלמים איתן. מוטי מזומן אומר כי לאחר שנתיים בישראל הוא לא מביט לאחור. "כשאשתי חזרה לפה היתה לה טראומה, היא היתה בוכה והיה לה ממש קשה לחזור, אבל עכשיו אנחנו חושבים שזה היה צעד חכם".

כשאתם חוזרים - אתם חוזרים כדי להישאר

זה לא עומד להיות קל; נדמה שההחלטה לנסוע לארצות הברית – קשה ככל שהיתה בשעתה – לא מתחילה לדגדג אפילו את רמת הקושי של ההחלטה אם לחזור לארץ. ההחלטה אם לחזור נראית סופית יותר; יכולתם להחליט לנסוע לארצות הברית "לתקופה", "לראות איך זה שם", "לנסות" – החלטה לא לגמרי מחייבת מבחינת מסגרת של זמן ורמת מחויבות – אבל כשאתם חוזרים, אתם אמורים לקפל במזוודתכם את התשובה לשאלה "איך זה שם". כשאתם חוזרים, אתם חוזרים כדי להישאר בישראל. אולי לא לנצח, אבל לפחות לתקופה הארוכה הבאה. כן, אתם מוזמנים לומר לעצמכם שתמיד תוכלו לחזור לארצות הברית, אבל ברור שהיכולת הזאת היא הרבה יותר מעניין טכני; כן, תמיד תוכלו, טכנית, לעלות על מטוס ולהגיע לארצות הברית – אבל ברגע שחזרתם לישראל, מוכרחה להיות לכם סיבה טובה, שבוודאי תמנע מכם לחזור לארצות הברית לתקופת שהייה נוספת. למרות שטכנית זה לא מחויב המציאות, החזרה לישראל היא איתות לעצמכם ולסביבתכם כי החלטתם לחיות בישראל. כי בחנתם את האופציה והסקתם את המסקנות, וכי ישראל נבחרה והועדפה על-פני אמריקה.
ישראל על פני אמריקה? זה לא לגמרי הגיוני. איך זה קרה? ישראל הבעייתית, המדכאת, האטומה, החמה מדי, המלוכלכת, שמצבה הבטחוני מסרב להתבהר, שאישי הציבור והתרבות שלה לא התחלפו מזה מאות שנים - ישראל הזאת עדיפה על פני ארצות הברית?
כן, ישראל הזאת – שבאופן אובייקטיבי לגמרי איננה, ולא תהיה, ארצות הברית – עדיפה, עבור אנשים רבים, וכנראה שגם עבורי, ומכל הסיבות הלא-נכונות: בגלל השפה, בגלל המנטליות, בגלל הקלות הגדולה שבה אני יכול לתקשר עם אנשים בישראל, בגלל התעסוקה, בגלל אמא, אבא – אתם מוזמנים להוסיף כאן כל סיבה אחרת המניעה אתכם באופן אישי לחזור לישראל. השורה התחתונה היא כי ההחלטה בדבר חזרה לישראל איננה סיפור של הגיון צרוף; באופן הגיוני ואובייקטיבי, נראה שארצות הברית באמת עדיפה. אבל כאשר אנחנו חושבים מה עדיף לנו באופן אישי – הדברים נראים אחרת. וכאשר מביאים בחשבון גם עניינים של רגש – כלפי משפחה, חברים, מדינה, הבניאס או מכבי חיפה – תוצאת המשחק עשויה להסתיים באחת-אפס לישראל, למרות שהנבחרת האמריקאית היתה ותישאר טובה מאיתנו כמעט בכל זמן, כמעט בכל תחום.
אל תבינו אותי לא נכון; אני לא מנסה לשכנע אתכם לכאן או לשם, אלא להציג את המורכבות, שבה שיקולים קרים נמהלים בשיקולים רגשיים וסובייקטיביים יותר, ועשויים להביא לאחת משתי תוצאות: הישארות בארצות הברית או חזרה לישראל. כמו שרופא המשפחה שלכם היה אומר: זה נורמלי.
אז איך להחליט אם לחזור? כמו תמיד: לנסות להרגיש.

מתוך "החלום האמריקאי - מדריך למשתמש" מאת רענן שקד, הוצאת "ידיעות אחרונות"