תיקון חיוני

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסרה אתמול כי ב-2001 ירד התוצר המקומי של ישראל – סך כל הסחורות והשירותים המיוצרים בארץ – ב-0.6%. זהו שיעור ירידה ממוצע בין שנה לשנה; ברבע האחרון של 2001 היה התוצר המקומי נמוך ב-3.6% בהשוואה לרבע האחרון של 2000, ונמוך בכ-6% בהשוואה לרבע השלישי של 2000.
כלכלת ישראל סבלה אשתקד לא רק מהאטה בצמיחה וממיתון, שאפיינו את כלכלות ארה"ב ואירופה, אלא מנסיגה ומשפל של ממש.
לירידה בפעילות הכלכלית בחודשים האחרונים של השנה שחלפה יש השלכות על מימוש תחזיות הצמיחה לשנה זו. חשבון לא מסובך מראה, שכדי להשיג את יעד הצמיחה השנתי הצנוע שעליו מתבסס תקציב הממשלה (2%) צריכה להתחולל בישראל בשנת 2002 התאוששות כלכלית מופלאה: גידול של כ-5% בתוצר בין הרבע הראשון לרבע האחרון. אין לכך סיכוי, גם על פי האופטימיסטים המושבעים.
לאור, או ליתר דיוק לחושך, הנתונים המאקרו-כלכליים החדשים, חייב היה משרד האוצר להציע מייד לממשלה חבילה גדולה של קיצוצים ותיקונים בחוק התקציב ל-2002. אבל לאוצר אין פנאי לכך. הוא עסוק בתיקונים לחוק בנק ישראל.

תיקון מיותר

בצדק, כינה ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, את החלטת הממשלה בעניין בנק ישראל במילה בוטה אחת: איוולת. אילו באמת רצתה הממשלה לבצע תמורה בבנק ישראל, היא הייתה מאמצת את ההמלצות של ועדת לוין, המשנות מן היסוד את המבנה ואת הבסיס החוקי של הבנק המרכזי בישראל. אבל רוב ההמלצות של ועדת לוין – שהוקמה על ידי הממשלה והקשיבה לדעות של עשרות מומחים – נשכחו, ומיעוטן שובשו ועוקרו מהדברים החשובים. ועדת לוין, למשל, הציעה יעד אחיד ועליון לבנק ישראל: יציבות מחירים, לפי התיקון שאושר בממשלה. בנק ישראל יפעל "בהתאם" – להחלטות הממשלה ולמטרותיה. בהתאם בריבוע.
נגיד בנק ישראל בעבר וחתן פרס ישראל לכלכלה השנה, פרופ' יעקב פרנקל, הגדיר בראיון ל"ידיעות אחרונות" את התיקון כ"מהלך גרוע ומזיק, שאינו מבטיח את עצמאות בנק ישראל, אינו מגן עליו מפני הפוליטיזציה ומהווה נסיגה חמורה לעומת ההמלצות המקצועיות של ועדת לוין". דברי הביקורת של פרופ' פרנקל אינם חריגים בחריפותם (פרופ' חיים בן-שחר אמר על החלטת הממשלה שהיא "הכי גרועה זה 20 שנה"), אבל משקלם הסגולי ייחודי. ספק אם מצוי היום כלכלן שדעותיו על הבנקאות המרכזית, על תפקידיה ויעדיה נחשבות ומשפיעות כמו אלה של פרופ' פרנקל.
התיקון שאושר בממשלה לא רק מעוות את יעדי בנק ישראל, הוא גם מכפיף את מדיניות הריבית של הבנק לוועדה ציבורית-פוליטית ("מועצה מוניטרית") בת שבעה חברים: הנגיד, שני המשנים לנגיד וארבעה "אנשי משק, כלכלה ואקדמיה". הארבעה אינם מחויבים לבנק ישראל, תגמולם נקבע על ידי משרד האוצר, והם יכולים להיות אפילו חברי כנסת ומנכ"לים. בחירתם מרשימת המועמדים תהיה שמורה בלעדית לממשלה.
וכל זה למה? כדי "לקחת את צעצוע הריבית מקליין", או, בניסוח פחות ילדותי, "לחסל את המצב שבו איש אחד בישראל קובע את הריבית". זו טענה חסרת שחר. ההחלטות על גובה הריבית מתקבלות בבנק ישראל לאחר דיונים והתייעצויות מקצועיות מעמיקות. הן מושכלות, מנומקות ומשקפות את מיטב השיפוט המקצועי והלא-פוליטי של צוות בנק ישראל. משום כך זוכה בנק ישראל (ולא האוצר) לאמינות גבוהה ביותר אצל הציבור בארץ ולהערכה יוצאת דופן בכל העולם. אפשר שהמוניטין המקומיים והבינלאומיים של בנק ישראל היו לצנינים בעיני מישהו. הממשלה הזאת – כולל שרים ממפלגת העבודה – הרי לא סובלת את קיומה של חברה אזרחית, שאינה תלויה באינטרסים של הפוליטיקאים.