הפועל ת"א באירופה: מה שחשוב זו הדרך

כל מסע של קילומטרים מתחיל במילימטר אחד קטן. כל מסע נגמר בצורה אחרת, אבל כמו שאמרו אי אילו פילוסופים סינים לבושי סדינים ומהבהבים מרוב הארות, מה שחשוב זו הדרך. הפועל תל אביב חוזרת הביתה לבלומפילד, לבורקסים בשדרות ירושלים, למכבי קריית גת, למנהלת הליגה ולגברי לוי - אבל הדרך, הדרך היתה מפוארת, תקדימית, דחוסת חוויות מרטיטות. אין טעם להתפלש בסיבות להפסד למילאן, לנתח שוב למה החומה לא עמדה כמו שצריך, הרי תמיד יש לנו עסק עם חומות סטייל קו מאז'ינו. אין גם טעם להטריד את שמעון גרשון על הגול העצמי. הפועל הפסידה כי מילאן קבוצה טובה יותר, וכי היא היתה צריכה להפסיד מתישהו. את הדיבידנדים היא כבר קצרה, ומי יודע, גם מסע לליגת האלופות מתחיל במילימטר אחד קטן.

דיבידנד ראשון

מלבד העובדה שהקמפיין האדום ביבשת פיאר את שמו של הכדורגל הישראלי, ומן הסתם יעסיק את העיתונים בעונת הים בכותרות כמו: "מסתמן – אנטבי יחתום בפרוג'ה", או: "גורם בכיר בסאנטאנדר: אנחנו רוצים את בכר", מלבד העובדה הזו, הקמפיין הזה יכול וצריך להביא לשינוי מקומי, שאת סממניו הראשונים ניתן כבר לראות.
יום חמישי, שעת צוהריים מעיקה, דרום תל אביב, מזג אוויר סוער, ג'יפה של ביוב שוצפת את מרחבי האישונים, מכוניות תקועות אחת בתוך התחת של השניה. על גבי טנדר דהוי וחורקני, של איזה בעל עסק שמעביר סחורה, יש סטיקר אדום שכתוב עליו: "ניר רחמין – העתיד שלנו". אם מישהו לא האמין לממדי ההיסטריה, ההערצה והתופעה בכלל, הרי זו הדוגמה האולטימטיבית. רחמין דפק משחק אחד טוב באירופה וכבר קיבל סטיקר, אפילו רמת הגולן לא קיבלה כל כך מהר. הפועל קפצה מדרגה מבחינת פופולריות (סליחה על המטאפורה הביטחוניסטית) וזה לא נגרם בגלל איזה בית ספר לכדורגל בכפר בדואי בגליל, אלא בגלל הצלחה מקצועית בלבד. דיבידנד ראשון.

קנאה בכרמל

בינתיים, מכבי חיפה אוכלת את עצמה מרוב קנאה. היא במקום הראשון, אבל אף אחד לא מתייחס אליה. היא גם בנתה על עונה אירופית כלשהי, ודומה שחברי ההנהלה עדיין מתעוררים בלילות סחוטי זיעה אחרי סיוט בו מכונת פקס רודפת אחריהם. בנוסף, עד עתה היתה לירוקים את עונת פארמה שלהם הלכאורה היסטורית, שלא לומר היסטרית. עד עתה האמינו הירוקים (ובמידה רבה של צדק) שהשער לאירופה עובר דרך הכרמל. פתאום באו הפועלים האדומים עם סיפור פארמה (ומילאן, וצ'לסי ולוקומוטיב) משלהם, הרבה יותר הירואי, הרבה יותר הישגי, שמאפיל על הזיכרון הקולקטיבי מעידן שפיגל ושות'.
בכל זאת, קנאה היא חתיכת קטליזטור. היא יכולה להטריף מערכות, אבל גם לשדד להן את הצורה. אחרי שהפועל חיפה לקחה אליפות, הצד הירוק בעיר השתגע, טיפס על הקירות והוציא מעצמו אליפות אחרי שנתיים. גם לאציו הדוחה לקחה אליפות ,אנשי רומא פתחו את העו"ש לרווחה, קנו את באטיגול ועוד כמה תותחי משנה ולקחו אליפות. העונה הזאת, הבלתי נתפסת, צריכה לגרום לירוקים וגם אולי למכבי תל אביב ולמי שתהיה הצלע הרביעית, לשים יותר ביצים שבירות בסל קל האירופי. מי יודע, אולי אפילו יתחילו לקחת פה ברצינות את האינטרטוטו. דיבידנד שני?