שולחן ערוך

"כפטדת הודו אמוצה כן נעשה מראה הבצק.

לקחה אז גיטל בכף את המעגילה החלקה,

אותה העבירה על פני הבצק על ארבע פינותיו,

העבר והחלק בעוז להישירו, לעשותו לשכבה

אחת, ומידה וקצב אחד לכל החלקים,

שמה את לבה לבל ייצאו בו פרצים וחדודים.

עגול היה ודק, כעשוי במשור ובמעצד.

ונדמה לרגעים כאילו עומד על נפשו הבצק,

אוחז בחלקת העץ ונאחז ברוב קשיות עורף,

דבק בחוזקה ובעוז, מתרפק על פני המעגילה...

וטיפלה בו גיטל מאוד, וזריזה הייתה במעשיה".

זוכרים את גיטל הזקנה? סבתא של רייזלה מן השורה "רייזלה גדלה ותיף, ותמלא את הבית עליצות?" אהרוני קורא בתשומת-לב ונהייה גיטל. טשרניחובסקי כותב: "וגיטל לקחה שש ביצים / טרפה ושמה החלבון והחלמון בקמח הסולת / לשה הקמח כחוק, לישה ולישה חזקה, / והפך עינו חיש קל ויהי כעין הענבר השקוף". יופי! יש התחלה של מתכון. מקריאה מדוקדקת מתברר שאלו לביבות סולת מתוקות, מבושלות במים רותחים, מה שאנחנו קוראים היום כופתאות, אבל ניחא, נקוד קידה לחירות המשורר.

ואהרוני לוקח שש ביצים, אפילו כתומות-חלמון כמו פעם, ברוסיה של טשרניחובסקי, כשהתרנגולות התרוצצו בחצר. ומוסיף סולת ולש כחוק, וקורץ כופתאות וממלא בגבינה וסוכר ווניל וגרד קליפת לימון, "ובטרם נכונו הלביבות - בירכתי כיריים כבר רתחו/ מים, שמילאו הסיר והעלו אד ובעבועים", ואנחנו מתחילים להיאנח קצת על מר גורלה של רייזלה, שאחרי שגדלה ותיף, נהייתה כנראה מהפכנית ונשלחה לבית-הכלא, והלביבות רותחות כדת וכדין בדיוק כמו נפשה המעונה של גיטל - ואז מוציאים אותן מן הסיר. וטועמים. ומתכרכמים לגמרי.

כי במקום כופתאות אווריריות שדמיינו, שנאכל עם שמנת חמוצה וריבת דובדבנים, יצאו כדורי טניס גדולים, כבדים, אמנם "כעין הענבר השקוף", אבל קשים נורא, בלתי אכילים להחריד, על דעת כולנו (והכלב).

ברגעים האלה הייתי גיטל. "והופכות מחשבותיה וכלות, לקויות וכהות / נכחה הביטו עיניה...ומאומה לא ראתה נגדה", אבל אהרוני התעשת מיד ופסק: "טשרניחובסקי משורר ענק, ולפי הסיפורים גם היה רופא ילדים מצוין, אבל בבישול, עם כל הכבוד, אין לו מושג ירוק. ברור שהפואמה נכתבה מתוך זיכרון עמום של משהו שקרה פעם במטבח של איזו סבתא, אבל בין הזיכרון לבין המתכון אין שום דמיון", אמר והרטיב ידיים - ותוך דקות היו לנו הלביבות הכי אווריריות, בהירות, עגלגלות ומשמחות, שעין אנוש ראתה מאז ניצלה רייזלה (כך אנו מקווים) מבית-האסורים.

חומרים:

250 גרם גבינת 'טוב טעם' או גבינת קרש, או 'קאש'

2 ביצים כתומות-חלמון

כוס סוכר

כוס וחצי סולת

40 גרם חמאה מומסת

1 כפית תמצית וניל אמיתית - רצוי 'מקורמיק'

גרד קליפת לימון

הכנה:

ממש פשוט. נותנים בקערה את הגבינה, הביצים, גרד הלימון, הווניל, הסוכר, ובמטרף ביצים מקציפים לתערובת נימוחה ואחידה. מוסיפים את הסולת בזרזוף דק תוך ערבוב, שלא יהיו גושים. יוצקים את החמאה, טורפים היטב. מכסים את הקערה ומאפסנים במקרר לשעה.

ועכשיו שופתים סיר גדול, בערך 3 ליטר מים, על הכיריים ומרתיחים. מרטיבים את הידיים וצרים כדורים פחוסים מעט. מחליקים אותם לסיר בזהירות, ממשיכים לבשל בבעבוע קל 6-5 דקות, או עד שהכדורים הלבנבנים צפים. מוציאים אותם בזהירות בכף מחוררת, מניחים על טס נאה וצבעוני - ומגישים עם שמנת חמוצה, ועדיף 'שמנת של פעם' או קרם פרש - וריבת דובדבנים חמוצים או ריבת תות.

פטנט:

רוצים סוכר וניל ביתי, חריף וניחוחי, מנוקד בגרגרי קוויאר וניליים? טוחנים במעבד מזון שני תרמילי וניל

(מה שקרוי 'שנף' בספרים של פעם, כמו למשל ב'אן מאבונלי') ושתי כוסות סוכר. מאחסנים בכלי סגור. משתמשים אך במעט כל פעם, יען כי זהו סוכר וניל חריף, עוצמתי ובוגר.

בעוד גרסת בטה של הלביבות מתבשלת, אנחנו פותחים וקוראים בעמוד 124 בתרגום המנוקד של יאיר בורלא (דני קרמן הוציא כעת תרגום מוער עם מסלולי טיול מצוינים בעקבות השלושה) כיצד ג'ורג' משכנע את חבריו למסע בסירה "לנסות כוחנו בהכנת ארוחת ערב מלכותית":

"הוא אמר כי ינסה להוכיח לנו, מה הוא יודע לעשות בשטח הבישול וציין, כי אפשר להכין נזיד אירי מכל שיירי הבשר והירקות ששרדו עמנו. זה נראה לנו רעיון מצודד לב ביותר. ג'ורג' קושש עצים והדליק מדורה, האריס ואנוכי התחלנו מקלפים תפוחי-אדמה......ג'ורג' אמר כי אין טעם לשים רק שלושה תפוחי-אדמה בנזיד. לפיכך רחצנו במים עוד עשרה והטלנו אותם לקדרה ללא קילוף. הטלנו פנימה גם ראש כרוב וחופן אפונים. ג'ורג' ערבב הכול ביחד והגיע למסקנה, שעדיין יש מקום פנוי לרוב בקדרה. הלכנו אפוא ורוקנו את שני התרמילים, אספנו כל מיני שיירים וזנבות והוספנו אותם לתבשיל. ביניהם חצי פשטידת בשר ושלוש קציצות קרות.

אחרי-כן מצא ג'ורג' קופסת סרדינים ריקה למחצה ושפך גם את תוכנה אל תוך התבשיל...גיליתי בתרמיל ארבע ביצים סדוקות, וגם אותן שמנו בקדרה. ג'ורג' אמר שיש בהן כדי להעשיר את הרוטב.

...לאחר שעמדה הקדרה על האש זמן-מה, קם מונטמורנסי, שכל העת הקדיש עניין מיוחד לנעשה, והלך לו עוטה ארשת של רצינות וכוונה עמוקה. כעבור שעה קלה חזר, כשהוא נושא בפיו עכבר מת. אין ספק עמי, כי בכך ביקש לתרום את חלקו לארוחת הערב, אלא שקשה לי לקבוע בוודאות, אם עשה זאת מתוך ציניות כלבית או מתוך שאיפה כנה להיות שותף במאמץ הכללי".

למי שטרם קרא את 'שלושה בסירה אחת', אנא, קראו. שלושת הטמבלים החביבים של ג'רום ק' ג'רום, בטלנים לעילא, נוסעים בניחותא לאורך נהר התמזה ומייסדים ביחד עם מונטמורנסי (הכלב), ז'אנר של ספרי-כלום מצחיקים נורא, אבל אם קוראים את הקטע שוב, מתברר שיש בלבם של בני האצולה האנגלים על האירים ועל נזידיהם, והאמת היא שהם סתם מתנשאים, כי בינינו נפלאות המטבח הבריטי בסוף המאה ה-19 פשוט לא מצדיקות התנפלות כזאת, חיננית ככל שתהיה, על נזיד שיכול להיות עשיר וניחוחי, אלגנטי וביתי מאוד כאחד, כמו שנכין מיד. ובאשר לכלב: צריך לקרוא בין השורות ולהבין כי העכבר של מונטמורנסי לא נכנס אל הקדרה. עמימות, טריק נאה ונוח, מאפשרת לנו לטעות ולתעתע בעצמנו.

יש המון גרסאות לנזיד אירי: צמחוני לגמרי, עם עוף או בשר בקר או חזיר או כבש או שילובים של שני האחרונים, עם בירה או בלעדיה. 'גינס סטאוט' מומלצת, אבל לא היה במכולת, אז הלכנו על חצי בירה לבנה, לא חשוב איזו, וחצי שחורה. לא צריך לטייל בסירה כדי ללמוד להסתדר עם מה שיש.

באשר לתפוחי-האדמה: בקולפן, שישה תפודים בידיים של אהרוני מבלים בדיוק דקה, עד שהם מתפשטים לגמרי ממלבושם.

חומרים (ל-6 נפשות רעבות לפחות, מלבד הכלב):

1 שוק טלה במשקל 1/2 2 ק"ג. בקשו מהקצב להוציא את העצם הקרובה לירך ולהשאיר רק את עצם השוק.

3 עלי דפנה

3 בצלים גדולים, יבשים

5-4 בצלי שאלוט

5-4 שיני שום קצוצות

4-3 גבעולי טימין

10 עלי מרווה קצוצים או כפית מרווה מיובשת, כנהוג באירלנד

כוס ציר בשר או שתי קוביות XOX וכוס מים, או סתם כוס מים

כוס 'גינס סטאוט' או חצי כוס בירה לבנה וחצי שחורה

5 גזרים קלופים ופרוסים לטבעות באורך 4-3 ס"מ

6 תפוחי-אדמה בינוניים, קלופים וחצויים לאורכם

3-2 לפתות יפות, קלופות וחצויות לאורכן

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

3 כפות שמן להשחמת שוק הטלה - לא שמן זית

הכנה (בלי סרדינים, בלי מדורה ובלי שום טיפת בוז לאירים):

בסיר גדול וכבד, כזה שאוהב לגור גם בתנור, מחממים שמן. ממליחים את נתח השוק ומפלפלים היטב, 'אוטמים' את הבשר מכל עבריו בטיגון מהיר, עד שהוא משחים מעט. מוציאים את הנתח מן הסיר ונותנים לו לנוח בקערה. קוצצים את הבצלים ואת בצלי השאלוט, משליכים לסיר ומטגנים עד שיהיו שקופים. מוסיפים את השום הקצוץ ואת עשבי התיבול ומטגנים דקה אחת תוך ערבוב. מוסיפים לסיר את הבשר על מיציו שנאגרו בקערה, את הירקות ואת הנוזלים. מביאים לרתיחה, מכסים היטב בנייר כסף או במכסה תואם ושולחים לארבע שעות, כן, ארבע שעות, לאמצע תנור שחיממנו מראש ל-160 מעלות צלזיוס.

בתום ארבע שעות מוציאים מן התנור, מסירים את הכיסוי ומתעלפים מעונג. כמאמר הבשלנים בספר: נמאסו עלינו כל אותם מאכלי בית שגרתיים, חסרי המעוף, והנה הצלחנו לרקוח מרקחת בעלת טעם מיוחד במינו, שכמוהו לא תמצא בשום מקום עלי אדמות".

ובעצם, מה רע במאכלי בית שגרתיים? תלוי בבית, תלוי בשגרה. ב'טעם החיים', אסופה של סיפורי אוכל (ערכו: ירון אביטוב ורן יגיל, הוצאת 'כרמל') מצאנו לא מעט סיפורים ושירים, שחלקם מצביעים על הבעיה העיקרית של מספרים עברים, כשהם מתייחסים למזון שלהם במילים: דיכוי, זה שם הסיפור. לא נותנים לבלוטות הטעם לדבר. לא כותבים באופן מעורר תיאבון. משתמשים באוכל כרקע לזירת מריבות משפחתיות, כמאפיין של געגוע למשהו שמעולם לא הכירו, כאביזר ספרותי לא ממש מוצלח ולא מרהיב. פשוט, לא יודעים ולא מעזים ליהנות. יש יוצאים מן הכלל, אבל רובם לא באנתולוגיה הזאת. גדול הנהנתנים בסיפורת העברית של הדור האחרון הוא, ללא עוררין, מאיר שלו. בינתיים אהרוני פושט סינר לטובת משקפי הקריאה ומטעים את מילותיו של יוסי בנאי כך:

"במסעדה אצל עזורה

בשוק הקטן שמאחורי

השוק הגדול

ראיתי במטבח בתוך

סירים על גבי פתיליות

געגועים רבים שחיפשו

קצת חום על אש קטנה וכל

ריחות תפוחי-האדמה

האורז וקציצות

התרד שחדרו לנחיריי,

החזירו לי לרגע

את אמי,

שממנה אני בא, ואליה,

לא מפסיק ללכת".

רגע של שיר - ומיד מתרוממת גבה. "מת על יוסי בנאי", אומר אהרוני, אבל ב'עזורה' מגישים קציצות מנגולד, מה שקוראים בירושלמית פאזי. קדימה, יורדים לירקן".

שבנו משם עם מחשבה עגמומית משהו על הפער שבין הזיכרון לבין הדבר עצמו, אבל עם שני צרורות נאים של מנגולד, זר פטרוזיליה, זר בצל ירוק קצוץ - והרבה תקווה. היא התממשה כהרף עין.

המתכון:

2 צרורות מנגולד, מופרדים לחלקים ירוקים ולבנים

6 בצלים ירוקים, קצוצים, גם החלק הלבן

כוס פטרוזיליה קצוצה

4 ביצים

כוס פירורי לחם

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

מעט ממש, קמצוץ או קורט - אגוז מוסקט מגורר

וכך מקרבים את יוסי בנאי לזיכרונות: קוצצים בגסות את צרורות עלי המנגולד ומשליכים אותם לסיר של מים רותחים ומעט מלח, אבל משאירים לעצמנו בצד שני גבעולים רחבים ויפים. את אלה נקצוץ דק. חולטים את המנגולד במשך 2 דקות, מצננים מעט ומסננים באכזריות מעודפי המים. קוצצים דק-דק את הגבעולים שלא חלטנו, כך עושים גם עם החלוטים ומערבבים את כל החומרים שבמתכון בקערה. מתקבלת תערובת רטובה, סימן לעסיסיות שעוד תבוא.

למחבת גדולה יוצקים שמן זית בגובה חצי סנטימטר ומחממים. בידיים רטובות צרים קציצות עגולות ושטוחות, מחליקים אותן אל המחבת ומטגנים, עד שהן מזהיבות והניחוח שלהן מטריף. ואהרוני אומר: "אפשר להוסיף 3 כפות צנוברים או שלוש כפות שקדים, אבל ב'עזורה' - וגם בזיכרונות ובשירה - לא עושים את זה". ועם מה נאכל אותן? יוגורט כבשים או שמנת חמוצה.

זיכרונות חריפים אינם תמיד הכי נעימים בעולם, גם אם במקרה גדלתם כבת אמריקנית-סינית לאם סינית די נוקשה, אבל בשלנית מעולה: כך לפחות עולה מארבעת ספריה של איימי טאן, שמוקדשים לחיפוש שורשים ולסאגה משפחתית חובקת עולם, מסין לארה"ב ובחזרה, בכל מיני קפיצות ודילוגים במקום ובזמן. ברור שיש שם אוכל, ולא מעט. אבל קודם התלהבנו מחריפות התיאור:

"באגף הירקות פנתה רות בכיוון ארגז של פקעות לפת נאות. כל אחת מהן הייתה בצורה של תפוח-עץ, סימטרית ומקורצפת, ועם תלמים בסגול. רוב האנשים לא מעריכים את האסתטיקה שבלפת, אמרה רות בלבה בזמן שבחרה חמש לפתות משובחות, איך שהן סופגות את הטעם של כל מה שמשרים אותן בו, רוטב בשר או מי כבישה. היא אהבה ירקות משתפי פעולה. ולפת היא אהבה במיוחד, חתוכה לפרוסות חצויות וכבושה בחומץ ובפלפלי צ'ילי, סוכר ומלח.

כל שנה לפני המפגש המשפחתי שלהם בספטמבר מילאה אמה שתי צנצנות כבישה חדשות בלפת מתובלת, ואחת מהן היא נתנה אחר-כך לרות. כשרות הייתה קטנה היא קראה להן לה-לה, חריף-חריף. היא הייתה מוצצת ומכרסמת אותן, עד שלשונה ושפתיה היו כאילו דלוקות ונפוחות. היא עדיין זללה אותן מפעם לפעם, ושאלה את עצמה: האם זו תשוקה למלח או לכאב? כשהידלדלה האספקה, הייתה רות מטילה לצנצנת עוד לפת חתוכה וקורט מלח ומניחה לה לספוג את הטעם במשך ימים אחדים. ארט קבע שהטעם בסדר במנות קטנות, אבל הבנות אמרו שיש לזה ריח "כאילו מישהו הפליץ במקרר". לפעמים אכלה רות בסתר את פרוסות הלפת הפיקנטיות בבוקר, כאילו כך תפסה את היום שבפתח. אפילו לאמה זה נראה מוזר".

אז ככה: הלפת הכבושה שלפניכם קצת פחות חריפה, אבל עדיין צובטת את החך בתענוג. ובנוסף, בניגוד למה שאמה של איימי טאן הייתה חושבת, אפשר גם עם קולורבי. זה מה שצריך, וכך עושים:

חומרים:

6 לפתות בינוניות, קלופות

1/4 כוס מלח גס

1/2 כוס חומץ

1/2 כוס סוכר

1 כפית כורכום

פלפל צ'ילי יבש, קצוץ, אחד או יותר לפי הטעם

2 כוסות מים

3-2 פרוסות שורש ג'ינג'ר טרי

הכנה:

חותכים את הלפתות למקלות בעובי סנטימטר על סנטימטר. מסדרים בצנצנת.

מרתיחים את כל שאר החומרים ומערבבים עד שהסוכר נמס.

יוצקים את הנוזלים על הלפת, מחכים שהצנצנת תתקרר מעט וסוגרים אותה היטב, רצוי במכסה כזה שנצמד לצנצנות של כבושים. מאפסנים במקום קריר או במקרר. הלפת מוכנה לאכילה כבר אחרי שעה, אבל היא אפילו טעימה יותר אחרי שבוע.

מסין, קפיצה ספרותית קטנה ליפן, לספר פשוט נהדר: 'המטבח' של בננה יושימוטו. הנה, החיבור המושלם בין אהבה לבין אוכל, מפיה של מספרת צעירה שהיא גם ידענית מטבח גדולה, אבל ברגע המכריע כשאהובה עוזב אותה לטובת התבודדות במנזר אידיוטי, במקום לחבק אותה - ובמנזר הוא אוכל כל מיני שטויות דלוחות מטופו - היא ממהרת לנסוע אליו עם מטעם. אין לה זמן לבשל. לבה הומה. היא מביאה לו קטסודון מוכן, ממסעדה טובה, בשקית נייר. ובאהבות ראשונות, ענוגות ומאירות, גם טייק-אוויי עובד - אבל קטסודון, תסלחו לנו, איננו אלא חיקוי יפני לשניצל, סתם פרוסת חזיר טבולה בביצה ובפירורי לחם.

אלא שמתברר שאהבה ושניצל חוצים גבולות, עידנים ותרבויות. הגיבורה של 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג מכינה בעצמה את פירורי הלחם וטורחת להשיג נתח נאה של בשר עגל - באנגליה של שנות החמישים המוקדמות היא מקווה לפתות את אהובה בעזרת שניצל וינאי אמיתי. והיא מצליחה.

מכיוון שכך, ומשום שבאהבה כמו בבשר אנחנו מעדיפים את הדבר האמיתי על החיקוי האקזוטי לכאורה, האם לא הגיעה העת להיפרד מן ההודו ומן העוף, לסור אל הקצב ולומר לו כך: "חזה עגל. פרוס הכי דק שאתה יכול. ושלא תעז לדפוק את זה. אהרוני אמר שלא צריך".

בווינה מגישים אותם על טסים. פרוסות נרחבות ודקות, מלוות במעט פטרוזיליה, לימון חצוי - ואם אתם במקום הנכון, יש גם פירה. וכך נעשה, לשני מאוהבים טריים:

חומרים:

4-2 פרוסות חזה עגל, דקיקות ולא דפוקות - תלוי בגודל החזה

חצי כוס פירורי לחם טובים משקית, אבל טוב מזה - פירורים של חלה משבת, שקלינו בתנור עד שהתקשתה וטחנו במעבד מזון. עוד זכורות לי אהבות פרה-פודפרוססוריות שבהן גיררתי צנימי חלה על פומפייה, אז כנראה, גם כך אפשר.

100 גרם חמאה

כף חרדל דיז'ון, אפשר עם גרגרים

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

2 ביצים

הכנה:

מוציאים את פרוסות העגל מן המקרר ומניחים להן להגיע לטמפרטורת החדר. כך עושים גם לביצים. כשזה מתרחש, מעסים את פרוסות העגל בחרדל, ממליחים ומפלפלים. טורפים את הביצים במזלג, משטחים את פירורי הלחם בקערה ומחממים את החמאה בלוויית חצי כף שמן זית, שלא תישרף לנו - במחבת על אש קטנה. בעוד החמאה מתחממת, מגלגלים את פרוסות העגל בביצה ואחר-כך בפירורי חלה, מחליקים אל החמאה החמה ומטגנים על אש בינונית-גבוהה בערך שתי דקות מכל צד.

לאהבות בוגרות יותר מומלץ להתנסות פעם בשניצל שייטל (כנף העוקץ. זה חלק של פרה), או שניצל מפרוסה דקיקה ויפה של סינטה מיושנת היטב. ובכלל, לאוהבים מפרק ב', עם ידע מסוים בבישול - עוד פטנט: נסו פעם להשכיב את הפרוסות שלכם במרינדה של חצי כוס שמן זית, רבע כוס מיץ לימון טרי, שתי שיני שום כתושות, מעט טימין, מלח ופלפל שחור. שלוש שעות לכל היותר, אחר-כך מסננים ומנגבים היטב - וגם האהבה מתחדשת (ואם יבוא פירה, בכלל טוב, ועל כך במתכון הבא).

נורה אפרון מחלקת את האהבות שלה ואת המתכונים להתחלה, לאמצע ולסוף - ובסוף יהיה פירה:

"יש לי ידידים שמתחילים עם פסטה, וידידים שמתחילים עם אורז, אך כל אימת שאני מתאהבת, אני מתחילה עם תפוחי-אדמה... עשיתי המון משגים כשהתאהבתי, ועל רובם התחרטתי, אבל מעולם לא התחרטתי על תפוחי-האדמה שנתלוו להם.

...כשאת מדופרסת. אין כמו להיכנס למיטה עם קערת מחית תפוחי-אדמה, הרוויה כבר לעייפה בחמאה, ולהוסיף באופן שיטתי פלח דק של חמאה קרה לכל נגיסה ונגיסה. הבעיה עם מחית תפוחי-אדמה היא שזה דורש כמעט אותה כמות של עבודה קשה כמו תפוחי-האדמה הפריכים. וכשאת מרגישה מדוכאת ומדופרסת, הדבר האחרון שבא לך זו עבודה קשה. מובן שאת יכולה לדאוג לכך שמישהו אחר יכין לך את מחית תפוחי-האדמה, אלא שהבה ונכיר בכך: הסיבה שאת מדופרסת, מלכתחילה, היא שאין מישהו שיכין אותה בשבילך. כתוצאה מכך רוב בני-האדם אינם זוכים לקבל בחייהם את הכמות הנאותה של מחית תפוחי-אדמה, וכשהם מקבלים, זה כמעט תמיד במועד הלא נכון...

בשביל מחית תפוחי-אדמה: שמים תפוח-אדמה גדול אחד או שניים קטנים בסיר גדול עם מים ומלח ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים על אש קטנה במשך 20 דקות, עד שיתרככו. שופכים את המים. מחזירים את תפוחי-האדמה לסיר ומנענעים מעל לאש נמוכה כדי לסלק עודפי רטיבות. קולפים. מועכים בממחה ומוסיפים מיד כף אחת שמנת עתירת שומן וחמאה מומסת ומלח לפי החשק. אוכלים מיד. מנה אחת.

נורה אפרון הייתה נשואה לעיתונאי, שחשף את פרשת ווטרגייט, וחיה באושר יחסי עד שגילתה כי הנ"ל בוגד בה, ולא עם 'גרון עמוק'. 'צרבת' נכתב בעקבות גירושים מתוקשרים. איננו יודעים מי עושה לה פירה היום, אבל מאז הפכה לסופרת וקולנוענית מצליחה, והנה עוד הוכחה שדיכאון ומתכונים לפירה יכולים להיות זמניים בהחלט.

וכמה הערות: לא מוכרחים לבשל תפוחי-אדמה שלמים. אפשר לקלוף ולחצות לרבעים, ואפשר בהחלט להוסיף לבישול חצי כרישה או בצל אחד שאחר-כך ניפטר ממנו, ובינתיים יוסיף טעם. אם אתם אוהבי פירה מושבעים, כדאי לקנות אביזר קטון ולא יקר הקרוי 'רייסר'. מכניסים לתוכו מצד אחד תפוחי-אדמה מבושלים, ומצד שני מתקבלים סרטים דקיקים של פירה נימוח. רק אחר-כך מתבלים. לעולם, גם אם אתם נורא מדוכאים, אל תרסקו את הפירה שלכם במעבד מזון, פן תקבלו גרבר.

גם הפירה הכי נושן בעולם אוהב הפתעות: מעט אגוז מוסקט מגורר או רבע כפית ווסאבי או חופן פטריות יער חלוטות ומטוגנות במעט חמאה עם בצל שאלוט אחד. במקרה כזה כדאי מיד להכפיל את הכמויות של נורה אפרון, כי רק אנשים שמאוד-מאוד מאוהבים בעצמם יכינו דבר כזה לנפש אחת.

לפעמים מרוב אהבה ואוכל קצת מאבדים את העשתונות. לפעמים אהבה זקוקה לכישוף, כדי שמשהו יצליח. לפעמים כל התוקפנות האנושית מתנקזת למטבח. זה מה שקורה לאירן בגלל הבן שלה: "את לבו של מוריס מצאו הרופאים מסתתר בצד ימין. הסטטוסקופ שלהם גאל אותו מסוד מחבואו, והוא רשרש לקראתם

בשמחה", כך שהכול בסדר, חוץ מאשר בנפשה המסוכסכת של אירן, והנה מה שהיא עושה:

"בדרך הביתה עברו אירן וסולי בשוק ושחטו חמש תרנגולות כפרה על מוריס. בבית ביתקה אירן באצבעותיה את התרנגולות ועקרה את לבבותיהן. מוטלים שסועים ומרוטים על השיש במטבח התבוננו בה העופות במבט זכוכית אחרון של עלבון. היא הלבינה במלח גס את הארגמן המכחיל של הלבבות עד שהווריד, וטיגנה אותו בבצל ושברי זנגביל עד שהצהיב. כששטו חמשת הלבבות בשלולית זהב של שמן, אכלה אותם, עומדת לבדה מול השיש במטבח ועיניה זכוכית. עד שמוריס נגמל אכלה לבבות עוף מדי יום, וכשצימח שיניים ראשונות ריסקה אותם למענו וריככה ברוק. אבל לבו המוזר לא שינה את מקומו ולא התחזק".

בניגוד לאירן, לא ביתקנו ולא שיסענו כלום. סתם ניקינו חצי קילו לבבות עוף טריים מעודפי השומן ומקרישי הדם הקטנים שלהם. רוצים, תאשפזו במלח גס ובמים להדחה מושלמת לצורך הכשרות, אבל גם בלי זה יוצא טעים. שברי הזנגביל של רביניאן הם, כנראה, זנגביל מיובש, המקובל במטבח הפרסי, אבל העדפנו, מטעמי טעם, ללכת על טרי.

החומרים:

1/2 קילו לבבות עוף מנוקים

1/4 כוס שמן בישול טוב

שלושה בצלים גדולים, חצויים ופרוסים דק

2 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי, קלוף וקצוץ

מלח

פלפל שחור טחון טרי

הכנה:

במחבת גדולה מחממים את השמן ומטגנים את הלבבות, עד שהם מזהיבים. מערבבים מדי פעם. מוסיפים בצל וממשיכים לטגן עד שהבצלים מזהיבים, מוסיפים ג'ינג'ר וממשיכים לטגן כדקתיים, זורים ממעל מלח - אפשר מלח גס אם נצמדים לטקסט, ואפשר סתם, ופלפל שחור גרוס טרי. נראה נחמד, פשוט, נעים לחך וקצת מפתיע בגלל הג'ינג'ר, אבל את אהרוני זה אינו מספק. הוא רוצה ממש עכשיו גם אורז פרסי לבן עם זרשק ושקדים. זרשק, לידיעת אוהבי רביניאן, זה גרגרי יער חמצמצים מיובשים, ואפשר לקנות אותם בשווקים הגדולים (לוינסקי, מחנה יהודה) ובחנויות תבלינים טובות. הנה כך:

החומרים:

1/2 כוס זרשק

4 כפות שמן או 40 גרם חמאה

3 כפות מים

2 כפות סוכר

20 חוטי זעפרן

3 כפות שקדים מולבנים

מכינים בפשטות: מחממים חמאה או שמן במחבת, מטגנים את הזרשק תוך ערבוב כדקה, מוסיפים סוכר וזעפרן, מבשלים ביחד דקה, מוסיפים את המים ואת השקדים ומערבבים עוד 2 דקות על להבה בינונית, עד שהזרשק מזוגג ומבריק. ועכשיו למלאכת ההרכבה: טס נאה, עליו מניחים אורז לבן שבישלתם בעצמכם - ממש לא אורז פרסי מהודר, אבל נחסוך לכם טרחה להפעם - מקשטים מסביב בזרשק ושקדים, מניחים את הלבבות המטוגנים ממעל ומוסיפים מעט כוסברה בשביל הירוק בעיניים ולמען הלב של מוריס.

ביאליק קרא לזה 'בדיחה עממית בחרוזים'. מעשה בבן מלך ש:

"יצא בארץ לשוטו / למען אסוף חוכמה ודעת ולשימן אל ילקוטו", ובמסעותיו נקלע לאי אחד, שם "אין שולחן המלך חסר מאומה / גם קורקבן של צפיר דניאל ולשון פרה אדומה, מלבד לחם חמודות, עוגות ורקיקים / מקלעות חלות בכרכום וצימוקים / צפיחיות בדבש ואספוגים מתוקים / ומלבד צבי ואייל ויחמור ודישון, / ויינות עתיקים מימות אדם הראשון / מיקבו של לוט ומגתו של נוח - / וישבו לאכול ולשתות ולשמוח".

אלא שאז מתגלעת בעיה רצינית, כי יש תחרות בין המצדדים בבצל לבין חובבי השום, ובסוף הכול נפתר בשתי קדרות גדולות של צלי, אחת עם בצל ואחת, על-פי ביאליק, כך:

"ודבר המלך נעשה מהרה / ויכינו למחר את הכרה, וינסו את השום בצלי הקדרה / והנה אמת נכון דיבר בן המלך האורח: לא בא כבושם הזה לטעם ולריח / ובאכול המלך מן הצלי המתובל בשומים / ותפרחנה עצמותיו, ויהי כאילו מלאו עלומים.... / עשרה דברים נאמרו בשום: / מצהיל הפנים ומאיר העיניים / והורג את הכינים בבני המעיים".

אהרוני עושה פרצוף לא לגמרי מרוצה. תורי לחגור סינר ולחשוב קצת על האופק הקולינרי של המשורר הלאומי. ככל שידוע לנו, היה קצת גרגרן. חובב גדול של בולבוסין, הרינג, מרק עוף ושאר להיטי המטבח היהודי-מזרח-אירופי-כללי. מחומרים ביוגרפיים בכלל לא מתחוור שהלה בישל אי-פעם: בשביל מה? הלא הייתה בבית מניה ביאליק, והיא שבישלה. כיוון שביאליק, מניה ואבות אבותיי מגיעים מאותה תפוצה, אני מנחשת לפי התיבול המאוד מינימלי של הצלי, כי עסקינן בז'רקוי - צלי קדרה רוסי שחום עם תועפות בצל ושום.

הנה המתכון של אבא שלי, מנוחתו עדן: "לוקחים שני קילו צוואר של פרה. חותכים את זה ככה, יפה, לחתיכות לא קטנות מדיי, שלא יחשבו אותנו קמצנים. לוקחים גם כן אחד קילו בצל. עושים אותו קוביות קטנות. לוקחים הראש שום הכי יפה מה יש, עושים קוביות קטנות שום. לוקחים שמן. כמה? כמה שצריך. שמים זה בסיר גדול. מחממים זה. שמים בפנים בשר ששמנו עליו מלח ופלפל. הרבה פלפל שחור, ומטגנים שיהיה חום יפה. כל פעם מטגנים קצת, ומוציאים בצד. שמים בצל. מטגנים זה, שיהיה מאוד יפה, מאוד חום, ואחר-כך שמים שום ומטגנים עד שיוצא לו ריח, ככה טוב, אבל שלא יהיה חום, כי אם יהיה חום, יהיה מר. מחזירים בשר בסיר. שמים מים עד שלא רואים בשר. יש כאלה שמים קצת פפריקה מתוק. אנחנו לא עושים ככה. אנחנו מבשלים את הז'רקוי איזה שעתיים, שעתיים וחצי. עם מכסה. אש קטנה. אחר-כך מורידים מכסה, מבשלים עוד קצת עד שהרוטב נראה כמו שצריך ולא כמו מרק. אוכלים הכול, אומרים תודה לאל, ויושנים טוב-טוב בלילה". לא היה משורר גדול, אבל בשלן מופלא.

לקינוח, נוותר לכם על הציטטה הכי מפורסמת בתולדות הספרות המערבית על הקשר בין אוכל לבין זיכרון. מרסל פרוסט והמדליין שלו מחכים לכם בעמודים 50-49 של 'בעקבות הזמן האבוד' בתרגומה של הלית ישורון. יש קונסנזוס על עוצמת התיאור וייחודו האמנותי, אבל יש מחלוקת - לפחות בין אהרוני לביני - על עצם העוגייה המשונה הזאת, שעושים אותה בתבנית מוזרה: מצד אחד היא נראית כמו צדף, ומצד שני כמו חצי ביצה. בפעם הראשונה שלי בפאריז נשרכתי מאוכזבת בין קונדיטוריות וגיליתי שבמקרה הטוב מדובר בעוגת חנק בלי יותר מדיי שוקולד, ובמקרה הרע, במשהו שטעים רק לאוהביו המושבעים של פרוסט.

אהרוני מבקש לתקן את הרושם: המון שפים יצירתיים עיבדו את המתכון הקלאסי הזה, גם בהשראת פרוסט, ויצרו ממנו טעמים חדשים ומפתיעים נורא. בספר בישול צרפתי שעוקב בעניין ובאדיקות אחרי כל הארוחות הפרוסטיאניות, מצאנו את הקלאסיקה. אם אתם נוסעים לפאריז, תרכשו תבנית מדליין, ותחליטו בעצמכם אם אין, לפעמים, טעמים שכדאי להשאיר רק בין השורות, בתוך כריכות. ואף על פי כן, מתכון.

חומרים:

90 גרם חמאה + כף חמאה

90 גרם קמח

75 גרם סוכר

10 גרם דבש

שתי ביצים

קורט מלח

הכנה:

מחממים 90 גרם חמאה על להבה נמוכה. בקערה מקציפים את הביצים, את הסוכר ואת המלח. בתום חמש דקות הקצפה מוסיפים את הקמח בזרזיף דק. מערבבים בכף עץ. מוסיפים את החמאה המומסת ואת הדבש. מערבבים בעדינות ("באינטימיות", כך במקור), מניחים במקרר לשעה.

מחממים תנור ל - 220 מעלות צלזיוס. מוציאים את העיסה מן המקרר ומחכים שתגיע לטמפרטורת החדר. משמנים את תבניות המדליין בחמאה הנותרת, ממלאים את התבנית בעיסה ואופים 10 דקות. הערה: המדליין יכולות ללוות קינוחים רבים, כמו סלטי פירות, סורבה או גלידות. אבל הריח שליווה את פרוסט מגיל חמש ועד שכתב - בינינו? טעים יותר בספר.

לילדי תקופת הצנע, לילדי ראשית שנות השישים, ומתברר שגם לילדים גדולים יותר, 'משקה שוקולדה חמה' מתוך 'אורה הכפולה' של אריך קסטנר או 'השביעייה הסודית' של אניד בלייטון נשמעים כהרפתקה קולינרית אקזוטית במיוחד. גם כשהיינו קטנים, ידענו שקקאו של אמא לא מתקרב לקרסולי החדווה המסתורית הזאת. אהרוני מחייך. "נעבוד קצת נגד האינטואיציה, ובהשראת "כמו מים לשוקולדה"? נדמה לנו שמים ושוקולד לא מתחברים, נכון? אז זהו, שכן", הוא מצהיר ונפנה להכין קצפת משקית שמנת מתוקה. בלי שום תיבול, ובעודו מקציף הוא זועק מעל שאון המיקסר הוראות: "250 גרם שוקולד מריר שבעים אחוז, רצוי של 'לינדט', יש את זה בכל סופרמרקט, שתי כוסות מים וחצי כפית תמצית וניל וזהו. עכשיו תערבבי עד שירתח, ותמשיכי לערבב עד שיהיה קצף כזה על פני הנוזל, וזהו. לכבות את הלהבה".

וכל מה שנותר לעשות בדרך לחלום, הוא למצוא ארבע כוסות זכוכית עבות ויפות, למזוג את המשקה לתוכן, לעטר מלמעלה בגבעה קטנה של קצפת באמצעות שקית זילוף ולשמוח בלי גבול, שכן זה עתה טעמנו את כל הילדות בבת-אחת, ולרגע מופלא של חיבור בין הדמיון לבין הפשטות חווינו אושר מרוכז, עתיר קלוריות וענק.