פרק 5 - 83 שעות בטנק

אתה יודע, אתמול ישבתי עם חברה וניסינו ללמוד. לכולם קשה בשבועות האחרונים, כולם באיזה שהוא מקום מרגישים שאולי היום זה היום האחרון שלנו עלי אדמות.
מטריד לנסות ללמוד למבחן או לעבוד כשמחשבות כאלו נכנסות בך בעוצמה. אבל חייבים, כי אם לא נעשה זאת פשוט נשתגע.
החבר שלה צלצל אליה לפאלפון. תמיד היא מקצרת איתו בטלפון כשהיא איתנו, לא נעים לה לדבר איתו באריכות ולהשאיר אותנו לבד.
ואני יושבת מולה, מסתכלת עליה מדברת, מנסה לגמור מהר את השיחה, וחושבת לעצמי- "אל תמהרי. דברי איתו, תיהני מהדקות שאתם משוחחים. זה לא מובן מאליו שאפשר לשוחח איתו כל הזמן. אולי מחר הוא יגיד לך שקראו לו למילואים.
אולי מחר הוא ישב בבית קפה גורלי, וזו תהיה השיחה האחרונה שלכם".
נורא קינאתי בה שבקלות כזו, הוא מתקשר אליה והיא יכולה להתקשר אליו.
אתה יודע יקירי, אתמול בצהריים הייתי מאושרת.
פתאום אני שומעת את הצליל המוכר המיוחד שמסמן לי שזה אתה, מצלצל בעוצמה לפלאפון שלי. נשמעת קצת קטוע, הרגעת אותי שהכל בסדר, סיפרת שאין לך איפה להטעין את הפלאפון ולכן אסור להאריך בשיחה.
חשבתי לאחר השיחה שנשמעת ממש בסדר. אמרתי לעצמי שזה כי אתה בחור כל כך חזק ותמיד משדר אופטימיות. בחיים לא ראיתי אותך פסימי. תמיד חיוך על השפתיים, ומן פרצוף כזה של "לא לדאוג".
מיד לאחר השיחה היו לי כמה שעות של שקט. נרגעתי כי שמעתי את הקול שלך, גם אם קטוע וקצר.
לקראת הלילה, פתאום התחילו להתגנב לי תחושות מפחידות בלב. מן הרגשה קבועה כזו של אי שקט ושמשהו מתרחש.
שנייה לפני שהלכתי לישון (לא יאומן עד איזה שעות לאחרונה אני ערה), במקרה, בטעות, פתחתי את החדשות ופתאום דיברו שם על פיצוצים באזור שלך.
טוב ששכבתי במיטה כי אחרת הייתי מתעלפת במקום. ידעתי שאתה ממש באזור.
התקשרתי ישר לחברה שלי ושתינו בדקנו בכל ערוץ אפשרי בטלויזיה ובאינטרנט אם יש הרחבה על הידיעה הזאת.
מעשה קסם, מעשה שטן, כל הערוצים שתקו, האינטרנט דיבר על דברים אחרים.
ואני בראש, כבר חושבת לעצמי מחשבות שטסות במהירות, שאולי פשוט זה חמור מדי ואולי הידיעה צריכה לעבור צנזורה ובטח עוד מעט יהיה משדר מיוחד וידברו על זה.
אלף דמיונות עברו לי בראש. השארתי לך 2 הודעות בפלאפון, ניסיתי להישמע נורמלית ולא לחוצה ואמרתי למענה הקולי שאני רק מתקשרת להגיד לילה טוב.
הייתה לי הרגשה נוראית.
חיכיתי שעה וחצי מול הטלוויזיה ובסוף הבנתי שאולי זו פשוט הייתה טעות, ולא יפרסמו את זה שוב. בסוף נרדמתי.
בבוקר פתאום העיר אותי צלצול חזק, שוב אתה. ולא סתם אתה, אלא אתה שנשמע צלול כאילו אתה מטר מהבית שלי, כאילו אתה רוצה להגיד לי "יש לי הפתעה בשבילך, שיחררו אותי הביתה".
דיברתי איתך הפעם ארוכות.
סיפרת לי שאתה 83 שעות בטנק ברצף.
אני לא מבינה, איך אתה לא משתגע שם?. מה עובר על בן אדם שנמצא בכזה סיר לחץ, שלא יכול להוציא את ראשו כדי שלא יהפוך למטרה חיה?.
ובכלל איזו מן הרגשה זו להיות סגור בתוך דבר מפלצתי כזה, משוריין, עם עוד כמה חברה, ולשמוע כל הזמן מסביב הפגזות ויריות?.
ועל מה אתם מדברים כשיש קצת שקט?.
האם אתם משתפים אחד את השני בפחדים שלכם?
האם אתם בכלל חושבים עליהם, או שאתם מעדיפים להדחיק עמוק עמוק כדי לא לפגוע בתפקוד שלכם?
זה פשוט נשמע לי כאילו זה נלקח מסרט סוג ז' גרוע במיוחד.
ואתה יודע מה הכי גרוע בסרט הזה?- שבניגוד לסרטי קולנוע, כאן אתה לא מנחש מה יהיה הסוף ומתי.
מורן