פרק 3 - סימן של עידוד?

שמעתי את הצליל המוכר של הודעה כתובה בפלאפון. תיארתי לעצמי שזו חברתי שבודקת בימים האחרונים כל כמה שעות שאני בסדר.
הלכתי לפלאפון. כתובות רק ארבע מילים: לא לדאוג- הכל בסדר.
אתה.
אני חושבת שבחיים לא חייגתי כל כך מהר את המספר שלך. אתה זמין. אתה לא עונה.
מה לא לדאוג? איך לא לדאוג? למה הודעה ולא הקול האנושי שלך?
צריך לא לדאוג, כי אם שלחת הודעה אז הכל בסדר.
השארתי לך הודעה בחזרה, בקול ששמור לשיחות איתך , קול אופטימי ללא דאגה כמעט, אינפורמטיבי ותו לא.
אתה יודע מה מצחיק? - אני מפחדת להגיד לך בשיחות המועטות שהיו לנו בטלפון מאז שאתה שם את שלושת המילים - אני אוהבת אותך . ברור שאני אוהבת אותך. אבל יש לי מין הרגשה של סופניות כזו, שאם אגיד את המשפט הזה, זה כאילו יסמל משהו, את תחילת הסוף, את הנבואה שאסור שתתגשם. אז אני לא אומרת.
הגנבתי את זה פעם אחת בשיחה. בשקט. אפילו שאתה לא תשמע.
איך כתבת לי? האם מתוך הפסקת אש קטנה?
האם שמעת את כל ההודעות שהשארתי לך בימים האלו?
אתה יודע, ששת הימים שעברו בנתיים, הם ששת הימים הכי ארוכים שהיו לי בחיי.
דומה שהשמש לא ממהרת לשקוע, והירח לא ממהר לברוח בחזרה.
הלילה מגיע והוא יותר קשה מהיום. פתאום אני לבד לחלוטין, שוכבת במיטה הגדולה, מדמיינת צללים בחדר. כל רעש של הבית, מחדד את אוזני.
נשארו לי בסך הכל עוד עשרים וארבעה ימים כאלו. (בתקווה שנאמר לי נכון ושלא תיעלם לי ליותר מחודש).
לכל החרדה שיש בתוכי נכנסים כעת בחוזקה הגעגועים.
אני תוהה אם עשינו טוב, שהרגלנו אחד את השני עוד לפני, שאפשר לא להתראות לחודש.
אני טיילתי השנה לחודש, ואתה אח"כ לשבועיים. נהנינו נורא, כל אחד בנפרד.
הפגישה המחודשת הייתה מופלאה. האם זה עוזר לנו עכשיו?.
אוח, כמה שאני מחכה לפגישה המחודשת איתך.
להסתכל לך בעיניים החומות היפיפות שלך ולנסות לראות, מי אתה. מי אתה שחוזר אליי?
האם אותו אחד שהלך? האם אדם אחר?
מה ראית שם? במה נלחמת שם?
כשאתה תגיע, אני לא אעזוב אותך לשנייה. אני אחזיק אותך כל הזמן.
כשתגיע, אני אחבק אותך כל הלילה, כפי שאתה אוהב. לא יהיו ויכוחים מי מחבק את מי.
אני אותך, כל הלילה.
רק תגיע כבר.
בבקשה.
מורן