פרק 2 - רק רציתי להגיד שאני מתפוצצת מדאגה, שאני משתגעת

ושאי הוודאות גומר אותי.
כל הלילה חיכיתי שהשינה תבוא אליי, הדלקתי טלויזיה על הערוץ הכי משעמם וכשזה לא עזר הדלקתי מוזיקה הכי מרגיעה שמצאתי וכשזה לא עזר, התקשרתי לחברה שהייתה ערה. גם זה לא עזר.
לא שמעתי ממנו יותר מ-24 שעות. ההגיון אומר לי להירגע, שבטוח אם היה קורה לו משהו כבר הייתי יודעת.
ההגיון אומר לי שהרשתות הסלולריות לא ממש מתפקדות שם, ואפילו היה כתוב את זה בעיתונים, ושאם כבר הייתה לו דקה להתקשר הוא בטח היה נורא רוצה להתקשר.
אבל אני משתגעת. גם מדאגה וגם מגעגועים. ניסיתי אתמול לחבק כרית ואת החתול ולדמיין שזה הוא. אפילו הצלחתי לשתי דקות. אחר כך זה הלך.
אני לא מסוגלת להתרכז, יש לי עבודות ענקיות להגיש ואני לא מסוגלת להתיישב עליהם, מה עוד שהן משעממות לחלוטין. אני חייבת להגיש אותם.
יש לי כל הזמן בחילה, ואני לא מצליחה לאכול.
מרוב יאוש סידרתי את כל הבית, הלכתי לקנות מתנות (ללא חשק) הכנתי ארוחת צהריים לכל המשפחה, ניקיתי את הארגז של החתול- כי אלה הדברים שמרגיעים אותי כשאני עצבנית וגם לא צריך להתרכז בהם.
אלוהים ישמור, איך אני אמשיך עוד חודש (ההערכה המקילה של הזמן שהוא יהיה שם).
הרי המתח הזה חותך כמו סכין חדה בראות. קשה לשאוף, קשה לנשום.
תודה
מורן
(וסליחה על האגרסיות, אני פשוט מרגישה שאני צריכה לבעוט במשהו)