פרולוג - אז עבר עליי לילה מתיש

חיכיתי שהשינה תבוא לבד ותפיל אותי, כי ידעתי שלא אצליח סתם כך להירדם.
אתמול, כשהוא אמר לי שהוא על מדים, לא הבנתי בהתחלה. זכרתי שיש לו מילואים בעוד חודש, ואת הפחדים שלי שמרתי בשקט בראש לעוד חודש.
ואז כשהוא אמר לי את זה, ידעתי משיחות קודמות שאני חייבת להיות חזקה בשבילו ואיתו, כי כמה שהוא מנסה להציג כלפי עצמו וכלפי תדמית של "לא מפחד" הוא נורא חושש ודואג.
ודיברנו כמה דקות ואז באמת התחלתי להבין שהוא לא יבוא אליי הערב, ושואלי הוא לא יבוא הרבה זמן, והרגשתי איך הקול שלי נחנק וידעתי שאסור לבכות. הוא כבר מכיר אותי ויודע שכשאני שותקת אני בוכה בשקט. איך שהוא סגרתי איתו את השיחה, ואז התחלתי ממש לבכות בפראות.
חברותיי נקראו ישר ל"גיוס חירום" של קפה סיגריות ודמעות בבית הקפה השכונתי ולאט לאט נרגעתי.
אבי מעולם לא שירת במילואים, כי הוא לא היה בצבא (סיבות בריאותיות) וזה בכלל מוזר לי כל הנושא של המילואים.
הוא צלצל אליי אתמול חמש פעמים ונשמע בסדר, אבל ידעתי שגם אם הוא לא בסדר אז זה מה שהוא מציג כדי שגם אני אהיה בסדר וככה לא נשבור אחד את השני. אז כבר נרגעתי, ושבתי לטון הרגיל שלי וללא דמעות (רק כשסגרתי את השיחה).
בלילה, הייתי אמפטית יותר מדי. לא הצלחתי להירדם, כי ידעתי שקר לו והוא שכח מעיל.
היה נראה לי אבסורד לשכב במיטה החמה שלי, מולי הטלויזיה מודלקת (לפחות לא על חדשות, כי כל פעם ששמתי חדשות חטפתי בחילה), ולישון כאילו כלום כשאני יודעת, שהוא מחר או היום או עוד כמה ימים, בזמן שאני אשב בבית קפה עם חברות, או אשב בביתי הנוח על עבודה להגיש, עליו באותו הרגע ירו, אותו באותו רגע ינסו להפגיז כי הוא יהיה המטרה, בעוד שהוא האדם הכי טוב לב בעולם שאני מכירה. הכי עוזר לאנשים (10 שנים במגן דוד אדום), הכי חכם שאני מכירה.
אני אוכל ארוחת צהריים בבית, והוא יהיה סגור בתוך טנק כמה שעות טובות וילחם על חייו.
לצערי, אין לי אפילו הצדקה מוסרית שתעשה לי טיפה יותר קל להשלים עם המצב, כי אני כועסת נורא על ההסלמה מצידנו (לא מעוניינת להיכנס לוויכוחים פוליטיים כמובן). אמא שלו מדברת איתי כל שעה ואומרת לי, טוב זה מה שצריך לעשות- ואני מהנקודה שלי שרוב האנשים לא מסכימים איתה, לא חושבת שזה מה שצריך לעשות. אין לי אפילו במה להתלות.
אמא שלי הבוקר שאלה אותי, מה שלומי ועניתי לה. לא הרחבתי במיוחד.
ואז היא כאילו כעסה עליי. אמרה לי שזה לא לעניין להיות חרדתית ולחשוב מה קורה איתו, כי זה תורם לכלום.
לא הבנתי למה לכעוס עליי. מה אני תמיד אמורה להיות שמחה ואופטימית?
אסור לי להיות עצובה?.
והכי מצחיק אותי שאני יודעת שהיא הייתה מגיבה בדיוק אותו הדבר אם לא יותר. פשוט תמיד בלהציג לי את הצד הנכון, היא גיבורה גדולה. במעשי, היא פי שתיים יותר היסטרית ממני. אני לפחות שקטה, אוצרת בפנים, לא צורחת ולא מוציאה החוצה.
אני כן משתדלת לדבר עם חברות, ואני כן משתדלת להמשיך עם החיים שלי.
וחוץ מזה, מזמן שמתי לב, שרמת החרדה יורדת מעט לאחר כמה זמן. הגוף לא מרשה לעצמו להיות באותו מצב מתח כל הזמן, הוא לא מסוגל לזה. אז אולי עכשיו אני עצובה, ואין לי חשק לעשות כלום, אבל אני מאמינה שזה ישתפר.
מצחיק, כי כל השנה וחודשיים שאנחנו ביחד, הרבה פעמים היו לי התלבטויות לגבי כמה אני אוהבת אותו. ידעתי שאני אוהבת אותו אבל לא הייתה לי אמת מידה כמה, כי אנחנו אפילו לא כל כך נוהגים לריב.
ואתמול, בבת אחת הבנתי הכל.
אני רוצה שהוא יחזור הביתה בשלום ובחתיכה אחת ושלמה. יפה וגבוה, מנומש קלות עם העיניים הכי יפות שראיתי בחיי.
מורן