פרק 6 - מפגש משמח בעיר הבירה.

אתמול יצאת מהשטחים לכמה שעות, ונסעת למלון בי-ם. נורא התרגשתי.
לא הייתי כל כך הרבה זמן בירושלים. למעשה, מאז שהתחיל כל הבלאגן הזה.
נסענו, הורייך ואני ועלינו לירושלים.
כשהגענו, חיכית לי בלובי, ואני הלכתי אלייך מהר מהר.
היה קצת מוזר בהתחלה, התנשקנו כולנו ונראית מתוח.
הרגשתי שבהתחלה היית קצת עצור ולחוץ מכל הרגשנות שלנו.
טוב, זה בטח מבלבל לעבור ממצבים קיצונים של "גבר לוחם" ל"גבר מאהב" בשבוע אחד בלבד. אח"כ שבת לאחוז בי כמו תמיד, מנסה שלא לפספס אף נגיעה.
ישבנו ושוחחנו כמה שעות.
זה היה לי קצת מוזר, קצת לא התחברתי לשיחה, רציתי נורא להיות איתך לבד כמה דקות ולראות איך אתה באמת מרגיש.
אח"כ הגיעו עוד זוג חברים שלך והביאו לך דברים טעימים למרות שכבר אכלת מהחבילות שחילקו לפני זה במלון, ואכלת גם מהסנדביץ הגדוש שאני תמיד עושה לך, באירועים מיוחדים שאתה כל כך אוהב.
ליטפתי אותך כל הזמן והתרכזתי בשקט בלהסתכל עליך, בלנסות לראות מה איתך.
השיחה הייתה לי קצת מוזרה. היא הייתה מעניינת, אבל אותי יותר עניין, מה איתך?. .
בסוף אמרת לשמחתי שאתה צריך לשירותים ולמרות שהייתי שם חמש דקות קודם, הצהרתי ישר שגם אני צריכה והצטרפתי אלייך.
ישבנו לנו למטה מול הנוף המהפנט של ירושלים והתחבקנו ודיברנו בשקט. שאלת אותי איך אני מרגישה, כי בדיעבד הבנתי, שנורא נבהלת מהתגובה הראשונית שלי כשאמרת לי שאתה יוצא למילואים, כי באותו הרגע, אז, פשוט השתתקתי בטלפון ולא דיברתי. זה כל כך הפחיד אותך ואמרת שהיית מעדיף שבאותו הרגע אצרח ואכנס להיסטריה מאשר השתיקה הרועמת הזאת.
אח"כ שאלתי אותך אם אתה מפחד, ואמרת שלא. שרק בהתחלה פחדת.
סיפרתי לך על היומן ועל זה שזה עוזר לי להתמודד, בחשש מה. אני מכירה אותך ואני יודעת שאתה עשוי להשתבץ רק מהמחשבה שאני כותבת עלייך ואני עוד משתפת עוד אנשים בזה. ידעת שכתבתי שנים ארוכות אבל מעולם לא הראיתי לך כלום, לא עלייך ולא על אף אחד אחר.
הבאתי את היומן איתי והסברתי לך שאומנם עוד אנשים קוראים את היומן הזה, אבל היומן הזה זה רק אתה ורק בשבילך ורק עלייך.
להפתעתי שמחת. הבנת את הצורך שלי לכתוב, הבנת שאף אחד גם לא יודע את שמך, ובכלל נראית נפעם על כך, שאני עושה מחווה של אהבה כל כך גדולה בשבילך ובשבילי וכותבת את כל זה.
שעון הזמן פעל כנגדנו, והיינו צריכים ללכת (מה כבר עברו שלוש שעות??), ניסיתי לקחת ממך עוד קצת לדרך, והחזקתי אותך כל הזמן.
אחרי שנפרדת מכולם, נישקתי אותך ואז אמרת לי "עוד מעט נתראה",
הסתכלתי עליך, והמשפט הזה צימרר אותי. היה נשמע לי מפחיד מדי. איך אתה יכול להבטיח?
שאלתי - "אתה מבטיח באמת"
"אני מבטיח".
לא יודעת למה, אבל בשנייה שאמרת את זה, פשוט התהפך לי הלב.
בד"כ שנינו יותר שומרים בבטן את הרגשות שלנו, למרות שבכל צעד שלנו רואים כמה אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו תמיד תמיד מחזיקים ידיים או שומרים על מגע כל שהוא. אפילו כשאנחנו רבים, אנחנו רבים עם ידיים שלובות.
פחדתי שאולי תילחץ מהעובדה שעוד אנשים קראו את היומן, אבל התקשרת אליי בבוקר נרגש מאוד, וסיפרת לי שאתה מאוד מאוד התרגשת כשקראת אותו ושאתה אוהב אותי.
"אני אוהב אותך". איזה צליל חזק יש לזה.
הלוואי שברגעים שיהיה לך עצוב ולבד והרבה געגועים, היומן שלי, הצהרת האהבה שלי תחזק אותך ותעודד אותך.
זהו, היום בבוקר שוב נכנסת לגוב האריות, ושוב אני מחכה שתצלצל או שתשלח הודעה.
הפעם אין לי מושג איפה אתה. זה יותר מפחיד. ככה כשידעתי איפה אתה ושמעתי חדשות, ידעתי שאתה למשל לא באזור מסוים ואז פחדתי פחות.
עכשיו אין לי מושג.
מורן