משפט ללא נייר

אחד ממוצרי הצריכה הנמכרים ביותר לעורכי-דין בשנים האחרונות, הוא מזוודה גדולה על גלגלים. עם כ-7000 פסקי דין של בית-המשפט העליון בכל שנה, עם מאה-ועשרים חברי-כנסת שכל אחד מהם רוצה לראות את שמו בספר החוקים, ועם מערכות המחשוב המשוכללות שמנפיקות אלפי דוחות וגרפים - צריך מזוודה רצינית כדי להיות עורך-דין. פשוט אין דרך אחרת לסחוב את כל הניירת הדרושה לעבודה היומיומית. מה אמרתם? משרד ללא נייר? ספרו את זה לחברכם עורך-הדין ותראו אותו מתגלגל מצחוק.
לא נדיר לראות איך בדיון הוכחות, מגיע עורך-הדין מלווה במתמחה, ושניהם נושאים ארגזים עמוסים קלסרים כדי להגישם לשופט כמוצגים בתיק. בסיום שלב ההוכחות בתיק, חובה על השופט לכתוב פסק-דין תוך עיון מעמיק בכל פרוטוקול הדיון, המוצגים הרבים וסיכומי הצדדים. מכירים את נאומי הסיכום של עורכי-הדין, מהסרטים וסדרות הטלוויזיה? תשכחו מזה. בארץ כבר לא רואים כמעט סיכומים בעל-פה. מה שנשאר הם הסיכומים בכתב, המפנים לחקיקה המתאימה, לפסיקה ולמוצגים. כדי להקל על השופט, מקובל לצרף צילומים של פסקי דין וחקיקה. מעשית, התוצאה היא שהשופטים נאלצים לנבור בארזים עמוסי קלסרים כדי למצוא מסמכים שמוזכרים בסיכומים. אז מה הפלא שמערכת המשפט בישראל לא מצליחה להתמודד עם המספר העצום של התיקים?

אפשר גם אחרת

עורך-הדין נעם עוזיאל מהמחלקה הפיסקלית בפרקליטות המדינה, קבע לאחרונה תקדים חשוב. לא ממש תקדים משפטי, אבל בהחלט תקדים היסטורי במושגים של מערכת המשפט בישראל: בסיום הדיון בתיק שבו טיפל (ת.פ 429/97), הוא הגיש את סיכומיו - מלבד על נייר - גם על-גבי תקליטור. הסיכומים, ערוכים במעבד התמלילים Word, כוללים קישורי HTML לפרוטוקול הדיונים, לחקיקה, לפסיקה, למוצגי התביעה ולמוצגי ההגנה - כולם נמצאים על-גבי אותו תקליטור, עליו אוחסנו גם הסיכומים עצמם.
עו"ד עוזיאל מספר שאופי התיק (הקשור בתעלולים פיננסים של חברה בתחום הארכיבאות האופטית), הזמין את התקדים. ולא שזה היה קל - מתחילת הדיונים בתיק, עוד בשנת 1997, דאג עוזיאל לקבל בסיום כל ישיבה בבית-המשפט, את פרוטוקול הדיון על-גבי מדיה מגנטית. בנוסף, בכל פעם שחזר למשרד, דאג לסרוק את כל המוצגים שהוגשו לבית-המשפט. בסופו של דבר, כשהתיישב לכתוב את סיכומיו, היו בידיו עותקים דיגיטליים של כל הפרוטוקולים וכל המוצגים. הפרוטוקולים של בתי-המשפט כתובים Word, כבר מאז שהחל פרוייקט מחשוב בתי-המשפט. עותקים דיגיטליים של החקיקה והפסיקה כמסמכי Word, ניתן לקבל ממספר תוכנות ואתרי אינטרנט (כגון פדאו"ר, תקדין, דינים, אתר "נבו", ואפילו האתר הרשמי של בית-המשפט העליון).
עדיין, נדרשו הרבה ניסוי ותעייה, כוח רצון, סבלנות, והמון קבצי Help, כדי להשלים את העבודה. אבל התוצאה נראית כמו משהו שבהחלט מצדיק את המאמץ. מי שמעיין בסיכומים על-גבי מסך מחשב, יכול להגיע בקליק אחד לחקיקה, לפסיקה, או למוצג עליו מדובר בכל קטע. למשל, אם בקטע מסויים יש הפנייה לת-13 (הכוונה למוצג שהוגש על-ידי התביעה וסומן על ידי השופט בסימון ת-13), נאלץ השופט באופן רגיל, לחפש את הארגז המכיל את המוצג, ולחפש בתוכו אחר המסמך הרלוונטי (ואם מדובר בקלסר, כגון מאזן בוחן ליום מסויים - גם לחפש עמוד ספציפי וקטע כלשהו בתוכו). בתקליטור, שם המסמך מופיע כשהוא מודגש כקישור, והקלקה עליו פותחת חלון שבו מופיע המסמך הסרוק.
מובן שבמאמץ קטן אפשר לבצע קישור דומה ישירות למסמך המתאים בפרוטוקול הדיון, החקיקה או הפסיקה, המאוחסנים על מדיה דיגיטלית. בחלון שנפתח עם הקלקת העכבר, אפשר אפילו להדגיש את המילים הרלוונטיות - דברי העד בפרוטוקול, הסעיף המתאים בחוק, משפט מסויים בפסק-הדין, וכיוצא בזה. איזו סיבה בעצם יש לעשות את זה אחרת?

עניין של אמון

עו"ד עוזיאל הגיש את התקליטור לכבוד השופט סגל, כהעתק משני יחד עם חוברת מודפסת של הסיכומים. וזה מהסיבה הפשוטה, שנכון להיום סדרי הדין בנושא הגשת סיכומים, קפדניים מאד ומציינים במפורש שיש להגישם על דפים בגודל מסוים. בתקנות אפילו מצויין במפורש טווח השוליים שיש להשאיר (שריד מתקופת המנדט בו עורכי-הדין היו מקבלים שכרם על-פי מספר הדפים). ויש גם פסק-דין של בית-המשפט העליון בנושא (ראה החלטת כבוד הרשם עודד שחם מיום 23/12/2001 בע"א 3399/01, בעניין קבלת סיכומיו של המערער למרות שהיו "צפופים למראה וקשים לקריאה").
מן הראוי לומר, שבתי-המשפט בישראל נוטים להתעלם מהוראות פורמליות ופרוצדורליות כאשר הדבר משפר את יעילות הדיון. ייתכן בהחלט שהשופטים עצמם יעודדו את העניין, משום שהגשת הסיכומים על-גבי מדיה דיגיטלית צפויה לקצר את הזמן שיידרש לכתיבת פסקי-דין. למעשה, הנהלת בתי-המשפט ולשכת עורכי-הדין, החלו כבר בפרוייקט משותף שמטרתו לקדם את התחום.
השאלה שצפויה להישאל, היא האם הגשה דיגיטלית אינה פוגעת באיכות הראיות או באמינותן. האם, למשל, תהליך השכפול מחדש (בסריקה למחשב), לא יקל על זיוף ראיות. כמובן, כמו במקרים אחרים, ניתן לשלב בטכנולוגיה עצמה אמצעים למניעת זיופים. אבל הניסיון מלמד שכל הגנה אפשר לפרוץ וכל מסמך אפשר לזייף. מצד שני, מהו ההבדל בעצם בין סורק, טייפ ומכונה לצילום מסמכים?
הפתרון טמון, ככל הנראה, לא רק בפיתוח הטכנולוגיה אלא גם בפיתוח האמון בה. כמובן שחלק מהפתרונות יהיו טכניים או פרוצדורליים. ניתן יהיה, לדוגמא, לסרוק מוצגים במהלך הדיון. מוצג שמקורו במדיה דיגיטלית - כמו דפי חשבון בנק - ניתן יהיה להגיש בקובץ המקורי לבית-המשפט. לכל מוצג, ולתקליטור השלם, ניתן יהיה להוסיף גם חתימה דיגיטלית (כזכור, יש לנו כבר חוק מתאים), ולהגן מפני העתקה וזיוף. אבל בשורה התחתונה, זיופים אפשר לעשות גם היום, וניתן דווקא לראות מקומות בהם הטכנולוגיה תהפוך את הזיוף לקשה יותר.

שלב הביניים

כמו עם טכנולוגיה אחרות, האתגר נמצא בשלב הביניים - זה שבו רק לחלק מהאנשים יש את האמצעים ואת הידע להשתמש בהם. מצד שני, כך זה היה כאשר הגיע המחשב האישי והחליף את מכונת הכתיבה. כך זה היה כשהגיעה מדפסת הלייזר והחליפה את מדפסת הסיכות. כך זה היה כשטכנולוגיית הפקס החליפה את השליחים שרצו לבית-המשפט בדקה התשעים.
מרוב הבחינות, אפשר לומר שעברנו את שלב הקליטה בו הטכנולוגיה הייתה גם מסובכת וגם יקרה מדי עבור הציבור הרחב. לכל עורכי-הדין יש היום מחשב ומדפסת, ובדרך-כלל גם כונן CD-ROM. לחלקם הגדול יש גם סורק אופטי, וממילא מחירם של סורקים משרדיים מתחיל במאות בודדות של שקלים. לא כולם שולטים בכל הנ"ל בצורה מושלמת, אבל עם קצת מאמץ הם יצליחו. מה שנשאר הוא שהמחוקק ירים את הכפפה. לפני שנים מספר, כשלכל עורכי-הדין כבר היה מכשיר פקס, הגשת מסמך שנשלח בפקס לבית-המשפט הייתה עדיין חסרת תוקף חוקי. אחרי שהיה מספר גדל והולך של עורכי-דין שהגישו בקשות של הדקה ה-90 (בעיקר בקשות דחייה עקב מאורע לא צפוי) באמצעות פקס, נוצר לחץ מספיק והמערכת התגמשה וקיבלה את הטכנולוגיה.