כשהדובר שותק

האירוע הקשה בג'נין, שבו נהרגו 13 חיילי צה"ל, הוליד גל שמועות חסר-תקדים. מה לא נלחש וסופר? ש"נהרגו 21, ו-35 ו-40 חיילים", ש"מסוק הופל בלב שכם על כוח ישראלי", ש"סגן הרמטכ"ל נהרג, כשהוא מנסה להתיר נער פלסטיני מכבליו - וזה התפוצץ", שמועות כזב על זהות היחידות המעורבות, שמועות על שכם ועל חברון ועוד. ה"מידע" הזה גובה, כביכול, בפרטים חלקיים שהופיעו בכמה אתרי אינטרנט פרטיים ובכלי תקשורת זרים, בעיקר ערביים. כך הלך גל השמועות במהלך היום והתעבה, הלך ותסס לממדים של היסטריה ציבורית.
ומה היה לצה"ל לומר לציבור? כלום. איש בצבא לא טרח להבהיר, להסביר, להרגיע.
ומה עשתה התקשורת הישראלית כולה (ו-ynet בכלל זה)? שתקה.
מיותר לציין, שרוב פרטי האירוע היו ידועים לכולנו - התקשורת הישראלית והתקשורת הזרה הממוסדת - משעות הבוקר, אלא שאף אחד מאיתנו לא פרסם דבר. שתקנו, כי כולנו כבולים בהסכם בלתי-כתוב שבין "ועדת העורכים" (של אמצעי התקשורת הגדולים) לבין הצבא. לפי ההסכם, כל ידיעה הנוגעת לצה"ל נדרשת לאישור הצנזורה הצבאית, ואין לפרסם פרטים על נפילת חיילים קודם לפרסום הודעה רשמית של דובר צה"ל. אך הדובר שתק.

מאות-אלפים כססו ציפורניים

שתיקתו של דובר צה"ל והאיסור הכוחני שהפעיל, באמצעות הצנזורה, על כלי התקשורת, יצרו מפגע ציבורי נורא, ועוול של ממש לעשרות-אלפי משפחות בישראל. לא רק שצה"ל לא מנע דאגת-שווא בקרב רבים, אלא הוא הגביר בחדלונו את החרדה הציבורית לממדים לא ישוערו. מאות-אלפים ישבו יום שלם, הקשיבו לשמועות וכססו ציפורניים.
כל זאת בשל מדיניות מוטעית לחלוטין, נטולת כל היגיון תקשורתי, חסרת כל הצדקה ציבורית-אנושית, ובלתי מותאמת בעליל לעידן הטלפונים הניידים והאינטרנט.
הטיעון הפורמלי של דובר צה"ל והצנזורה גורס, כי כל עוד לא הודיעו לכל משפחות החללים - אין לפרסם דבר. במקרה זה, ההיפך הוא הנכון. כאמור, לא רק שהצבא לא חסך שום אימה מן המשפחות השכולות, אלא שהוא הכניס למעגל הזה עוד עשרות-אלפי משפחות. שהרי עד שלא הובהרו הפרטים על מספר ההרוגים, מקום התרחשות האירוע והיחידה הנוגעת בדבר - ניתן היה לחשוב, למשל, שהחיילים נהרגו בשכם או בבית-לחם; ניתן היה לחשוב שנהרגו חיילים מיחידות שכלל אינן משתתפות בלחימה - שהרי השמועות לא פסחו על שום יחידה וגזרה.
אגב, דובר צה"ל היה מודע לשמועות. לראיה: אחר-הצהריים הוא פרסם הודעה לפיה לרמטכ"ל ולסגנו שלום. מדוע פרט זה ראוי היה להכחשה פומבית (מוזרה וחריגה כשלעצמה) וכל שאר השמועות הורשו להשתולל בלא מעצור?

התקשורת השתנתה - הצבא לא

ברור שיש כאן אי-התאמה בוטה בין מדיניות הפרסום של הצבא לבין תפוצתה ונפיצותה של התקשורת הפרטית (טלפונים ניידים) והציבורית (פורומים באתרי אינטרנט). נראה שמדיניות הפרסום הצבאית מתאימה לעולם התקשורתי שהיה קיים לפני 30 שנה. אז, בהיעדר אמצעי תקשורת פרטיים לחיילים בשדה, ובתפוצה נמוכה מאוד של תקשורת און-ליין (רדיו, ובשנים האחרונות גם אינטרנט) - יתכן שגל שמועות כזה לא היה נוצר. אבל היום, בעידן של טלפון-נייד-לכל-לוחם ותקשורת זרה, שאינה כפופה להסדרים פנימיים עם הצבא - מדיניות התגובה צריכה להיות חכמה וזריזה הרבה יותר.

האלטרנטיבה של המשטרה

קיימת אלטרנטיבה למדיניות הפרסום הצה"לית: זו הננקטת בפרסום על נפגעים אזרחיים. הראיה היא, שמדיניות הפרסום של משטרת ישראל, האחראית על הודעה בדבר נפגעי פיגועים, הפוכה לחלוטין. המשטרה מפיצה, לעיתים תוך דקות, את נתוני הנפגעים בפיגועים, ובצדק רב. הם אמנם אינם חוסכים כאב ממי שיודעים שבני משפחתם נמצאים באיזור הפיגוע, אך מונעים עוגמת-נפש רבה מרבים אחרים, וחוסמים הפצת שמועות. מדוע קיים פער כזה בין מדיניות הפרסום על חללים אזרחיים לחללי צה"ל?
והערה אחרונה: הצנזורה הצבאית חורגת מסמכותה במניעת פרסום שאין בו שום פגיעה בבטחון המדינה. באופן בלתי רשמי ידעו גם בצנזורה להבהיר, כי אין בפרסום הידיעה משום הפרת איסור בטחוני, וההנמקה היחידה בה נאחזו הצנזורים היתה שהם אוכפים את דרישותיו של דובר צה"ל. לא לשם כך קיימת הצנזורה, ולא זה תפקידה.
צה"ל צריך לבחון מחדש את תפישת המדיה שלו. עליו להגדיר את מדיניותו תוך שימת לב לפרסום מהיר ומהימן של העובדות, תוך התאמה ראויה לקצב העכשווי של התקשורת בימינו, וגם להתייחס לאחריותו למורל הציבורי.
האמנה הבלתי-כתובה שבין צה"ל לתקשורת הוותיקה טעונה גם היא רוויזיה מוחלטת, שתעמידה על בסיס שתואם את דרישות המציאות התקשורתית של שנות ה-2000.

יון פדר הוא העורך הראשי של ynet