שנסביר את עצמנו?

במקביל למבצע "חומת מגן", נמשכת מלחמת ההסברה באמצעי התקשורת האמריקאיים. למרות שהאירועים המשתנים מטלטלים כותרות ודעות מדי יום, הרושם הכללי הוא שישראל מנצחת. ממש לא בנוק-אאוט, אבל בנקודות. "יש שינויים דרמטיים בספין התקשורתי המיידי אבל אין שינוי דרמטי בדימוי של ישראל בציבור האמריקאי", אומר עידו אהרוני, דובר הקונסוליה הישראלית בניו יורק, "התמיכה בישראל נשענת על יסודות מאוד חזקים". אמנם בתקשורת האמריקאית, המקדשת את ערך האיזון, הדעות עדיין מגוונות ביותר, אבל נדמה ש"אף אחד לא מטיל ספק בלגיטימיות התגובה שלנו בעקבות גל הפיגועים", לפי הדובר.
כלי התקשורת לא מסתירים, באופן כללי, את נטייתם הפוליטית. וכך, בעוד שבסי.אן.אן וב"ניו יורק טיימס" הסיקור מאוזן או נוטה מעט לצד הפלשתיני, בערוץ "פוקס ניוז" ובעיתונים דוגמת ה"וול סטריט ג'ורנל" וה"ניו יורק פוסט", הסיקור הוא פרו-ישראלי במובהק. הדעות המובעות שם - כמו שער ה"דיילי ניוז" מתחילת אפריל, שהכריז, לצד תמונת ערפאת, "הוא טרוריסט" - תואמות כמעט לגמרי את אלה הרווחות בישראל.
בדומה לישראל, אם כי במידה פחותה, דעת הקהל האמריקאית עברה טלטלה ימינה לאחר כישלון שיחות קמפ-דיוויד בקיץ 2000, מגמה שהתחזקה מאוד לאחר אסון התאומים. ההקבלה בין פעולת ארה"ב באפגניסטן לפעילות צה"ל בגדה, המוצעת על-ידי דוברים ובמאמרים, מתקבלת כנכונה, והרבה שמרנים קוראים לאמץ את "דוקטרינת בוש" לטיפול בטרור גם במזה"ת. אין צורך לציין את הקשר הדתי, התרבותי והכלכלי בין ישראל לידידתה הטובה, אבל התפיסות בדעת הקהל נשענות גם על גורמים אחרים, פנימיים.

בפוקס ניוז כבר סגרו מיקרופונים לפלסטינאים

"אמריקאים אוהבים מערבונים - הטובים נגד הרעים", אומר סם בינקלי, פרופסור לתקשורת ב"ניו סקול יוניברסיטי" וב"סיטי יוניברסיטי" בניו יורק, ומוסיף שתפיסה זו מתקיימת בדרך בה מוצג ערפאת כאיש הרע. "זה כמו במלחמה הקרה, נלחמים מלחמת גבורה נגד התגלמות הרשע". מצד שני, נטיה נוספת של ארצות הברית, הוא טוען, היא "לדרוש סטנדרטים שהיא לא יכולה לאמץ בעצמה" וכך, האשמת ישראל בקולוניאליזם ובהתנגדות להסדר נובעת, אולי, גם מרגשות אשם בנוגע לאימפריאליזם האמריקאי.
קולות אלו, הקוראים לישראל לסגת ולממשל האמריקאי להתערב בסכסוך, נשמעים בעיקר באגף הליברלי, שמאשים את הנשיא בוש בפסיביות. ככל שזזים שמאלה, הסנטימנט הפרו-פלסטינאי מתחזק, ובחודשים האחרונים התחבר המאבק הזה עם מאבקים נגד גלובליזציה ותנועות שמאל נוספות. באוניברסיטאות רבות נערכות הפגנות אנטי-ישראליות והסכסוך מככב בעיתונים ופרסומים עצמאיים ואנטי-קפיטליסטים, שאת חלקם קורא בינקלי. "לא שמעתי בהם קול ישראלי אחד", הוא אומר.
עם זאת מדובר באמצעי תקשורת שוליים במקרה הטוב ורשתות השידור המובילות הן הימניות-שמרניות, שתומכות בישראל. ערוץ החדשות הזוכה באחוזי הצפיה הגבוהים ביותר הוא פוקס ניוז, שמושך בממוצע 100,000 צופים יותר מסי.אן.אן. מנחי הערוץ, המתהדר בסיסמה "חדשות הוגנות ומאוזנות" (גם אם הקו המערכתי הוא, במובהק, ימני-רפובליקני) מרבים להביע את דעתם נגד מחבלים מתאבדים והפלסטינים בכלל, ובעד גירוש ערפאת. כבר קרה שמיקרופון של דובר פלסטיני כובה במהלך שידור או שטענותיו גררו צעקות א-לה-פופוליטיקה ממגישים כמו ביל אוריילי, שתוכניתו ("דה אוריילי פקטור") היא הנצפית ביותר בערוצי החדשות.

"האויב הגדול של ההסברה - חוסר האיכפתיות"

אבל בעוד שביום ממוצע פונים כשלושה מיליון אמריקאים לכבלים (שם משדרות סי.אן.אן ופוקס ניוז), פי עשרה רואים חדשות אצל הרשתות הגדולות. רוב המגישים-כוכבים, כמו טום ברוקאו (NBC) ופיטר ג'נינגס (ABC), נשלחו לארץ והגישו משדרים מהשטח, מאוזנים בדרך כלל. אך למרות שהמזרח התיכון היה בראש החדשות בשבוע הפסח, הזמן שהוקצה לנושא נע בין שש דקות בממוצע במהדורת הערב של סי.בי.אס לשלוש דקות באן.בי.סי, לפי דיווח טיינדול, הבודק זמני סיקור לפי נושאים. בעוד שכמות הדיווחים נגזרת מהמסורת של חוסר עניין בנושאי חוץ, אופי הדיווח מושפע מקצב האירועים וכן מהבילבול וחוסר העקביות של קובעי המדיניות, אמריקאית וישראלית כאחד.
"הבעיה המרכזית של ישראל היא בתחום משמעת המסר - מדינת ישראל לא מדברת בקול אחד", אומר אהרוני, המכהן כדובר מהקיץ שעבר. הוא מצביע על תגובות שונות ומנוגדות שנשמעות על-ידי אישים ישראלים, הפועלות כנגד הכלל הראשון של תעמולה - מסר אחיד - ומביכות את מערכת ההסברה. סגירת אזורי הלחימה לעיתונאים, לעומת זאת, "בכלל לא היתה נושא בדעת הקהל", הוא אומר, למרות ש"מאוד היינו רוצים להשתמש ביותר דימויים מהשטח של מה שנתפס".
ובלי קשר להערכויות מיוחדות במשרד החוץ, משרד פניות הציבור בקונסוליה עובד שעות נוספות ולצופה מהצד נראה שהמאמץ ההסברה הוא, בסך הכל, לא רע; מרבית הדוברים רהוטים, כולל שוטרים וחיילים המתראיינים מזירות האירועים בארץ, וסקרים מראים שרוב הציבור האמריקאי מקבל בדרך כלל את עמדות ישראל, למרות שהממשל - לא תמיד. מבחינת אהרוני יש חשיבות רבה לחינוך הציבור: "האויב הגדול של מערכת ההסברה הוא חוסר העניין וחוסר האיכפתיות. מאלה שמגלים עניין, אחוז התמיכה בישראל הוא 6 ל-1".
אבל לפעמים מתקבל הרושם, תוך שיחות עם אנשים ברחוב, שאלה המעורים בתולדות הסיכסוך חשים בעיקר צער, כעס, פחד ובילבול. מבחינת אמריקאים רבים, ככל שצופים בטלוויזיה וקוראים עיתונים כך גדלה תחושת העייפות והרצון לראות את הקונפליקט מסתיים - משאלה הנראית אולי מעשית יותר ממרחק של אלפי קילומטרים. ולמראה תימרות העשן והדם, גם קומיקאים נתפסים לייאוש ופטאליזם, נקודת השקפה שתומצתה במונולוג הפתיחה של ג'יי לנו לפני מספר שבועות: "התפתחויות מרעישות במזרח התיכון", הכריז מגיש תוכנית הלילה, "הוא עדיין שם".