פרק 8 - סופ"ש מאושר

ביום שישי אחרי הצהרים, התקשרת אליי. אמרת לי, שאתה בדרך הביתה עד יום ראשון. חישוב מהיר העלה שיש לנו לפחות שלושים ומשהו שעות לבלות יחד. אני שכבר התייאשתי לחלוטין מהרעיון שתצא לחופשה, כמעט רקדתי במקום.
כשדיברת איתי זה היה בדיוק כשניסיתי בפעם המיליון להבין איזו שורה עמומה במיוחד בחומר שעליי להגיש, ואפשר להגיד ששניה אחרי הודעת ההפתעה הכל כך משמחת שלך, לעבודה להגשה שלי לא היה שום סיכוי יותר כנגדך.
שיכורה מהידיעה שאתה יכול לדבר איתי מהדרך ושיש לך קליטה ואפילו בטרייה שהצלחת להטעין, התקשרתי כל עשר דקות באמתלות שונות, בשביל לראות עוד כמה זמן אתה מגיע הביתה.
לבסוף, הגעת הביתה והתקלחת וסידרת כל מיני דברים. אני ספרתי דקות. האוטו שלך אצלי, אני ספונה בביתי עם המשפחה המורחבת בארוחת ליל שישי, מחכה כבר שהארוחה תיגמר ואני אסע אלייך.
בשנייה שהרגשתי שמספיק מנומס להיעלם, ירדתי למטה ודהרתי אלייך.
חיכיתי לך מתחת לבית, עם בלון וסוכריות וחיוך גדול מאוד. ירדת למטה, עינייך מחפשות אותי, והתחבקנו חיבוק ארוך ארוך.
שוב להרגיש אותך. שוב להריח אותך. שוב לחבק אותך כאילו שום דבר אחר לא חשוב כבר.
העברנו חלק גדול מסוף השבוע הזה ביחד. בילינו בהתחלה אצל ההורים שלי, שעשו לך תחקיר רציני על כל רגשותייך ותחושותייך בתוך הטנק. אבא שלי אחר כך אמר לי בהתפעמות, שאתה אדם נורא חזק. שנראה שבאמת שאתה עובר את התקופה המופרעת הזו בסדר.
אחר כך יצאנו קצת לאיזה בית קפה באזור מגורייך. קצת חששתי, אבל זה היה נראה לי טיפשי שתחשוש בתוך בית קפה, כאשר אתה נמצא כל הזמן בשדה הקרב.
אחר כך הלכנו לישון.
גוף לגוף עור לעור, נושמים אחד את השני מחדש, מתרגשים מעצם ההוויה, מרגישים את העוצמה העזה של החיבוק שלנו.
מעין חיבוק טובע כזה, כאילו כל אחד מנסה להינצל על ידי הטבעת חותמת עורו על עור האחר.
כל הלילה ישנו מחובקים בצורה המקסימלית ביותר שהצלחנו לגלות, מתהפכים ביחד, מתעוררים ביחד.
"התגעגעתי אלייך המון", אמרת לי. "גם אני", עניתי.
בלילה השני, הלכנו לישון כל כך מאוחר. אני מכירה אותך וידעתי שאתה בטח תרצה להספיק לעשות כל מה שרק אפשר לפני שאתה חוזר למילואים. אז רקדת, ויצאנו לאכול, ופגשנו חבר, והלכנו לישון רק בשלוש וחצי בלילה, כשהשעון מכוון לשש בבוקר.
לא רציתי לישון. רציתי להסתכל עלייך בלילה, אבל לא הצלחתי. לשינה יש חוקים משלה.
לפחות סוף סוף שתי לילות, עם שינה אמיתית ובטוחה. ללא הציפיה שתתקשר, כי אתה כבר לידי. הטלפון מנותק, והעולם החיצוני כמותו.
בשש השעון צלצל ובבת אחת התחלתי להרגיש את הגרון נחנק. בקושי קמת, ובלי לב הערתי אותך בסופו של דבר.
התלבשת וכשבאת להיפרד ממני, התחבקנו ארוכות, ואז נתתי לך שלוש נשיקות- בעפעף הראשון, השני ובמצח. תוך כדי לחשתי לך, שכרגע עשיתי לך משולש מיוחד עם הנשיקות, והמשולש הזה יגן עלייך. צחקת עליי בחיבה. מעולם לא האמנתי באמונות תפלות, בטח לא בכאלה שאני יצרתי אותם.
אתמול שאלתי אותך אם זה מפתיע אותך לקרוא כל מה שאני כותבת עלייך. את כל הפירוט של הרגשות והחששות שלי. אז חייכת ואמרת שלא. שאתה יודע שככה בדיוק הראש שלי עובד. האמת, תיארתי לעצמי שלא תופתע.
טוב, בעשרים וחמש לחודש אתה אמור להשתחרר (יש לך אבל שבועיים אחרי זה את המילואים "הרגילים" שלך, שאני כל כך מקווה שידחו). מה שאומר שטבלת הייאוש מתקצרת. עוד פחות משבועיים ואתה פה כל הזמן.
מורן