מדורה איטית, מדורה מהירה

בכדי לא להיכנס לסוגי המדורות השונים, דוגמת מדורת חצובה, מדורת כוכב ומדורת מזבח נסתפק בחלוקה גסה לשני סוגי ממדורות - איטית ומהירה.
הדרך המהירה לגמור עם המדורה היא להעמיד פרמידה גדולה של קרשים, קרשי בניין על פי רוב. היתרון הוא שה'מדורה' יכולה לעמוד עוד משעות אחר הצהרים המוקדמות ולהתחרות במדורות השכנות במשך שעות ארוכות מבלי שיש צורך להיחנק בעשן. המנהג הוא לחכות לשלושה כוכבים בשמיים לפני שמבעירים את האש.
מי שבוחר בדרך המהירה יצטייד במדליק פחמים ויזרוק גפרור (מומלץ שלא להשתמש בבנזין). עוד לפני רדת החשכה הפירמידה כבר קורסת ועשר דקות אחר כך כבר אפשר להתחיל לזרוק את הבצלים ואת תפוחי האדמה העטופים בנייר כסף לגחלים. גחלי הקרשים גם מבטיחים בערה קצרה שתגרום לתפוחי האדמה להיות קשים מספיק על מנת שבשנה הבאה הילדים יעדיפו אותם עשויים במיקרו.
מי שגם נהנה מהמנהג לשרוף את הקרשים שנערמו בשנה החולפת, נוהג למשוך את האש לתוך הלילה. מוקד מדורה כזו יהיה בול עץ גדול, שלוקח זמן מה עד שהוא תופס אש, והחום שעולה ממנו, נטול הלהבות מקרין לסביבתו, ואפשר להתחמם בו שעות ארוכות. בין העצים הטובים למשימה שווה להזכיר את האקליפטוס, ואולי כאן המקום להזכיר כי אסור לפרק עמודי טלפון לצורך הבערה.
אש איטית מתחילה בזרדים ובענפים דקים, עוברת לשברי קרשים, לקרשים, משם לגזרי עץ ולבסוף היא גם נתפסת לבולי העץ, שגחליהם גם מבטיחים שהבצלים, תפוחי האדמה, ואפילו הבטטות יצאו רכים-רכים.
בין החסרונות של מדורה שכזו הבולט הוא המאמץ הניכר בהזנת האש לאורך הערב, וכמובן העובדה שבתחילתה נראית האש עלובה יחסית לשכנותיה, והילדים לא מרגישים שאבא שלהם יותר גיבור. בתור ילדים הכי אהבנו שהאש כובתה בחול הים עליו פרשנו את שקי השינה כשעד הבוקר חיממה אותנו האדמה.
ואם כבר הגענו לזכרונות ל"ג בעומר, סיפור קצרצר לסיום: לפני ל"ג בעומר בתחילת התיכון, גילינו חורשה צעירה שנטעה המועצה המקומית בט"ו בשבט אותה שנה. לכל שתיל הוצמדה קורה תומכת, מעץ משובח. כל השבוע דאגנו שלא יגנבו את התומכות לפנינו, ויומיים לפני החג, לעת ערב, הגענו למקום מצוידים בכלי העברת הקרשים המסורתי - עגלת הסופר - שאז עוד לא הצריכה פיקדון.
בחלקה שעתידה הייתה להיות חורשה היו עשרות עצים צעירים, שגדלו להיות יפים ועקומים. כל פעם שאני עובר ליד אותה חורשה אני נזכר בחיוך בעגלת הסופר, ממנה הזדקרו הקורות לגובה שלושה מטרים, שלא הפסיקה להתהפך לנו, ובמדורת הפירמידה הענקית של אותה שנה. נדמה שדווקא לקראת ל"ג בעומר, עם סוף החורף, עוזבים הילדים את משחקי המחשב וחוזרים קצת לחיות בחוץ, פרחחים קטנים עם עגלות סופר. אולי זו האש.