נגמרו הפצצות, נשארו הריסים

אוסף הרטרו הקודם, שנועד לציין 10 שנים לטראנס הישראלי, עשה בדיוק את העבודה. גם כרונולוגית, הוא הגיע בדיוק בזמן הנכון כאשר לטראנס הישראלי מלאו, פחות או יותר, עשר שנים מאז פרץ לתודעה העולמית. עם זאת, כמו כל סצנה מוזיקלית, גם הטראנס הישראלי מקובע בתודעה עצמית של ניסיון להחיות את העבר. הקיבוע הזה מנפיק יותר מדי דיסקים נטולי מקוריות, שלוקחים את הלהיטים של העבר, עוטפים אותם בעטיפה חדשה ונוצצת, ומקווים לטוב. בחלק מהמקרים מתקבלים אוספים ממש טובים, ואפילו אוספי המשך (סדרת UFS ו-Israliens), אבל בלא מעט פעמים מתקבלים אוספי מיש-מש של מוזיקה שנבחרה בסרות טעם ומוקססה כלאחר יד. אוסף ההמשך של רטרו מבית פונוקול, הוא דוגמה קלאסית לאיך לא עושים המשך.
האוסף הראשון התבטא בהשקעה מוקפדת. החל בבחירת הקטעים, דרך העטיפה המעוצבת והחוברת המפורטת, וכלה בעיצוב הדיסקים עצמם ובחירת הממקססים, האוסף הראשון היה מחושב עד לפרט האחרון, והתוצאה הייתה בהתאם – אוסף ראוי לשמו, שייצג נאותה את 10 השנים האחרונות של הטראנס הישראלי. רטרו 2, לעומת זאת, ניחן אמנם בעיצוב עטיפה דומה לזה של רטרו 1 (אותו כיתוב, רק מוזהב, אותן תמונות בחזית), אבל כאן מסתיים הדמיון. החוברת מעוצבת כעמוד אחד מקופל לשלוש, ובו טקסט צפוף וקטן, קריא אך בקושי. ללא תמונות האמנים ופירוט היסטורי, כפי שהיה בחוברת של הדיסק הראשון.
זובי, אושיית הדי.ג'יי התל-אביבית (איש קרמבו ו-USTA), נבחר למקסס דיסק אחד, ואבי ניסים, מאסטרל פרוג'קשן, מיקסס את השני. התוצאה, אפעס, מרגיזה למדי. המיקסים אינם יושבים בקנה אחד בין קטע אחד למשנהו, לעתים אפשר להבחין בבריחות מקצב, עד כדי מיקסים מרושלים בין קטעים מהירים לאיטיים. על בחירת הטרקים לא נלאה בפרטים, זהו עניינם של עורכי הקומפילציה והטעם האישי של המתקלטים. אבל נדמה כי האוסף הזה נועד לרכב על גלי ההצלחה של אחיו הבכור (שציין עשור), בעוד שזה מציין 11 שנים וקצת. מחר בר מצווה.