פרק 11: ראיון עבודה ראשון

זה הגיע, מצאת חברה שלא מפטרת עובדים, חברה שקיבלה את קורות החיים שלך, חברה בה מישהו קרא את קורות החיים שלך וחשב שאתה מתאים לו. שיש לך מספיק נסיון, אבל לא יותר מדי. מישהו התקשר אליך ושאל אם אתה זה אתה ומתי ואיפה תוכלו להיפגש. "על בית הקפה החדש שמעת?" אתה שואל כי חשבת שבית קפה זה ממש נוח להפיג את אווירת המשבר. חשבת שתדבר איתו על המשרה, ככה עשרים דקות שלמות בלי להזכיר את הנאסד"ק, תשתה שני אספרסו ארוך ואולי תזמין עוגת גבינה עם פירורים. מגיע לך. אתה אוטוטו מקבל משכורת.
"תסתכלי עליי טוב", תגיד לבת זוגתך בבוקר.
"שוב אכלת שוקולד?"
"לא. תסתכלי טוב".
"אולי שתית שוקו? הפנים שלך מה זה מחוצ'קנות".
"לא, לא. או קיי, תסתכלי שוב".
"אני נכנעת".
"יש לי ראיון עבודה".
"וואוו, יש! יש! יש!", היא צועקת וזורקת את כריות המיטה באוויר, "יש! יש! יש! נגמרו התקופות הרעות, מגיעות התקופות הטובות. קלאב מד – הנה אני באה".
"רגע, ראיון עבודה, לא עבודה".
"עזוב, אל תהיה פסימי, תהיה אופטימי. תסתכל על החצי המלאה של הכוס".
"בסדר, אבל שזו תהיה כוס מי ברז. יותר מזה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו". אתה מנסה להכניס קצת פרופורציות.
"אל תדאג, מעכשיו יהיה בסדר", היא אומרת ונכנסת להתקלח.

אני פשוט נראה טוב

אתה לובש את בגדי ראיון העבודה, מעביר יד בשיער וזורק מבט חטוף במראה. אני נראה טוב, אתה חושב, נראה כמו מישהו שעומד למצוא עבודה. אתה נכנס לאוטו הישן וחושב שהגיע הזמן למכור אותו. זוגתך, כמו תמיד, חשבה על זה לפניך וגם הדביקה מודעות למכירה. מה הייתי עושה בלעדיה, אתה מהרהר בקול רם.
כשאתה נכנס אל בית הקפה מישהו שואל אם אתה זה אתה ומצביע על מקום לשבת.
"קפה?" הוא שואל.
"אספרסו", אתה מנסה להרשים אותו.
"בשבילי הפוך", הוא אומר למלצר.
"לומר לך את האמת, אני חשבתי על חמש עשרה אלף", הוא אומר.
וואוו, איזו פתיחה. אתה ממשש בכיס הימני את הפתק שהכנת מבעוד מועד, בו ישנן טקטיקות לניהול משא ומתן על שכר.
"חמש עשרה?", אתה שואל.
"שש עשרה", הוא אומר, "וזהו".

רגע, איך זה יכול להיות?

וואלה, מתאים. בעבודה האחרונה שלך הרווחת פחות וגם שאלו אותך מה הנסיון שלך לפני שקיבלו אותך לעבודה, אבל זה היה לפני המשבר. עכשיו, כנראה, קשה למצוא עבודה אבל כשאתה מוצא – לא שואלים אותך מה עשית קודם. רגע, אתה מתבלבל. איך יכול להיות שאתה תרוויח יותר ממה שהרווחת?

עובדה, זה לא יכול להיות

"שש עשרה, זה כמעט המחירון", הוא אומר ואתה מרגיש שהאוויר יוצא לך מהריאות, שהדם אוזל לך מהמוח ושאתה עוד רגע נופל. הוא לא התקשר אליך בשביל להציע לך עבודה. "נו, אתה מוכר את האוטו, או לא? אין לי את כל היום", הוא שואל אותך. הדבר הראשון שאתה מצליח לחשוב עליו זה שאולי כדאי להוריד את מודעת המכירה מהרכב, או לפחות לרשום את הטלפון של זוגתך במודעה.

לא נוסעים לקלאב מד

"נו, היה טוב?" זוגתך תשאל כשתיכנס.
"היה מצויין", אתה תענה, "אבל הוא לא הציע לי עבודה. הוא רצה לקנות את האוטו".
"באמת? מסכן שלי", היא תחבק אותך ותשאל בהיסוס: "אז לא נוסעים לקלאב מד?"