נוחתים בגרוזיה

השירה הקולנית נעצרת. כולן נשפכות מהג'יפים ורצות קדימה. משהו קרה. בקשר מודיעים שהרכב של צוות חמש התהפך. אני חוטפת את המצלמה (צריך לתעד, לא?), יוצאת מהג'יפ ורצה עם כולן קדימה. הג'יפ בתוך תעלה בגובה של כמעט מטר וחצי. לכל הנוסעות שלום, פרט לצוואר אחד תפוס. כולן כבר שם. מעודדות, המומות וזורקות עצות לרוב. ועדת החילוץ, שמורכבת מכמה צוותים במסע, מגיעה, ובעזרת הרכב של צוות המכונאים מצליחה לגרור את צוות 5 החוצה לקול תשואות הקהל. ממשיכים לנסוע.
נחתנו בטביליסי, עיר הבירה של גרוזיה, אתמול בלילה, קצת אחרי חצות. רק שעתיים טיסה במטוס בגודל פייפר סטיישן, שבקושי רב סחב את הציוד שלנו. בשדה התעופה חיכתה לנו קבלת פנים שאורגנה על-ידי הסוכנות היהודית בעיר. בכל חיי הקצרים לא ראיתי צעירים שרים את "הבאנו שלום עליכם" בכזו התלהבות. כאילו מדובר בלהיט של שלמה ארצי. עם הגיטרה.
עוד שעה התארגנות, שעתיים נסיעה בשיירה של טרנזיטים מלווה בשני ג'יפים של מאבטחים ואנחנו במחנה. הג'יפים מסודרים בחזית, מותנעים עם אורות דולקים, האש במדורה בוערת, וכריכים מחולקים לכל מי שבמקרה רעבה בשלוש לפנות בוקר.

של מי האגם הזה?

כבר במהלך הלילה היו מי שגילו קצוות של אגם. בבוקר, אחרי שעות שינה מועטות, התעוררנו לתוך נוף "כאילו מדברי", עם אגם קטן מצד אחד וגבעות ירוקות עד האופק. לפני שבועיים היה פה צהוב. לפני שבוע ירד גשם. עכשיו ירוק. מדבר בצל גשם.
ענני הגשם נשברים על רכס הרי הקווקז מערבית לנו, אבל באיזור שלנו אי-אפשר למצוא אפילו טיפת גשם אחת. ממש כמו הסיפור של הרי ירושלים ומדבר יהודה. יש פה גם גבעות נמוכות, עגלגלות ונשיות, וגם כמה רכסים גבוהים יותר.

נתיב השיירה ומסיכות בוץ

בימים האחרונים שלפני הנסיעה, בכל פעם שנתקעתי בפקק, ניחמתי את עצמי בכך ש"אין פקקים בגרוזיה". אז זהו, יש ובגדול. מתי לאחרונה נסעתם בדרך של שעה, גג שעה וחצי, בחמש שעות שלמות? אפילו בפקקים של כביש החוף במוצאי שבת לא נשמע כדבר הזה. ככה זה כשנוסעים בשיירה. בג'יפ אחד חסר קצת שמן, בשני נשברה המראה ובאחר עולה עשן מהמנוע. כשצריך לשמור כל הזמן על קשר עין עם מי שנמצא מאחוריך ומלפנייך (ובמיוחד לאור העובדה שחלקנו כבר שכח איך נוהגים עם הילוכים), זה עלול להימשך לנצח. או לפחות עד שלוש אחר-הצהריים.
אבל למרות הכל, לשיירה יש יתרון קוסמטי אחד. מקבלים מסיכת בוץ חינם, ואפילו לא צריך למרוח אותה על הפנים. זו מסיכה אוטומטית. בשלב ראשון מזיעים (אמנם לא מאוד חם אבל יש קצת לחות); בשלב שני, בחסות הג'יפ החביב שנוסע לפנייך בשיירה, הפרצוף שלך מתמלא באבק. זה אמנם לא הבוץ של ים המלח, אבל אני בטוחה שגם לאדמת גרוזיה יש את סגולות המרפא המיוחדות רק לה.
אחרי כמה שעות נסיעה, הגענו למנזר דוד ג'ארג'ה. הוא ממוקם מתחת לקיר סלע ענק, חלקו חצוב בתוך המצוק וחלקו בנוי מאבן. אותו דוד, כך מספרים, הביא לכאן אבן מירושלים במאה השישית לספירה והקים את המנזר. בתקופות הטובות חיו באיזור כ-6,000 נזירים, אלא שמאז הספיקו לא מעט כובשים, ובהם מונגולים בפיקודו של ג'ינגס חאן, לעבור באיזור ולכלות בהם את זעמם. כיום מתגוררים במנזר רק כ-20 נזירים ומספר קטן נוסף בסביבה. על מה כל המהומה, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, גרוזיה, פרט להיותה ארץ מאוד יפה, מחברת גם בין אירופה לאסיה ומהווה נקודה אסטרטגית שמשכה את תשומת ליבם וחרבם של מנהיגים רבים בעבר. אבל לא אלאה אתכם בהיסטוריה.

על טיבן של תוכניות

על-פי התוכנית המקורית, היינו אמורות לסיים את ארוחת הצהריים והסיור במנזר, ולהמשיך לנווט לבד עד המחנה. אבל בשביל מה עושים תוכניות? נכון, כדי לשנות אותן. מפאת השעה המאוחרת והג'יפ שהחליט להתעלם מחוקי הכבידה, המשכנו כולנו יחד אחרי הג'יפ המוביל. נסענו דרך השטח, תוך שאנחנו מוותרות על הדרך הסלולה. בגלל השטפונות שהיו בשבוע שעבר, חציית הערוצים הייתה קשה מהמתוכנן (שוב תוכניות) ולקחה זמן ארוך למדי. אחרי קצת התברברויות, ג'יפ תקוע (שנגרר אחרי הרכב של המכונאים) וחילוץ הירואי של ג'יפ המדריכים (בו נהג גבר, שחולץ בידי עשרים מלכות נחושות), הגענו למחנה, אותו אחד בו ישנו בלילה שעבר.
אני יושבת עכשיו במטבח וכותבת. האוכל כמעט מוכן, מזון מלכות כמובן. בתוכנית ארוחת ערב וביקור של שגרירת ישראל בגרוזיה. אבל כמו שכבר נכתב, וכמו שאתם ודאי כבר יודעים, אלה רק תוכניות.