שנה טובה, למרות הכל

פתיחת עונה אמורה להיות מעמד חגיגי, מרגש. העיתונים מדפיסים מוספים מיוחדים, האוהדים מגיעים בהמוניהם למשחק הראשון, נידח ככל שיהיה, בטלוויזיה רצים הפרומואים הדרמטיים, ולמרות שאנחנו מכירים את כל השטאנצים האלו כבר בעל פה, בדרך כלל קשה שלא להיסחף בהתלהבות. אלא שהשנה הטריקים האלה לא כל כך עובדים. דחיית הליגה הוציאה לכולם את המיץ, לא ברור אם ומי ישדר את המשחקים, וחצי מהקבוצות לא יודעות איך הם יגמרו את העונה, אם בכלל. באווירה הזאת, קשה לדבר על התרגשות.
עד לפני זמן לא רב נהגנו להלל את העידן החדש בכדורגל הישראלי. "מקצוענות", קראנו לזה, וצחקנו בבוז על ימי התמיכה מהעירייה ומועצות הפועלים. כעת ימי אגודות הספורט הוותיקות נראים כמו עידן נאיבי, אוטופי ומתוק. בשנה האחרונה אכלנו את הצד הרע של ההפרטה, והוא התברר כמריר מהחלומות הגרועים ביותר שלנו (בהנחה שיש כאן עדיין מישהו שחולם על ספורט בלילה). התחרותיות בליגה מתה, פחות או יותר, ומה שנשאר לנו זה משחק מכור מראש בין כמה מועדונים, שבפראפרזה על גארי ליניקר, הולכים לתת פייט למכבי חיפה, ולהפסיד.
השידורים הישירים שהתרגלנו להם בכזאת מהירות עומדים להפוך עסק לעשירים בלבד, אם בכלל, והציפיות הגדולות לשיפור בכל מה שנקרא אצלנו "תרבות הספורט" – אתם יודעים, מצב האיצטדיונים, ניהול נאות וכו' – הוחלפו בתקווה מהוססת שרק לא יהיה גרוע יותר. עונת 2001-2002 – שנפתחה עם הדי האסון בקריית אליעזר, המשיכה בהתאבדותו של רובי שפירא והסתיימה עם פרשת השופטים באדום – הייתה הגרועה ביותר שראינו מזה שנים ארוכות. ועוד לא דיברנו על כך שעכשיו גם הזרים בורחים ואסור לנו לארח משחקים בינלאומיים. בקיצור, המצב חרבנא.
ובכל זאת, יש עוד כמה דברים טובים לצפות להם השנה.

הישראלים באים

לפני שנתיים, בשיא מסיבות הקיץ במועדונים בתל אביב, נשמעו כמה תלונות מכיוונם של די.ג'יי'ז ישראלים, שטענו שלמרות שאיכותם לא נופלת מזו של כל הפול ואן דייקים למיניהם, הם לא מקבלים הזדמנות. חודשיים אחר כך פרצה האינתיפאדה, הדי. ג'יי'ז מחו"ל הפסיקו לבוא, ופתאום הישראלים הפכו ללהיט החם של העונה. אז נכון, כרגע לא נראה באופק התחליף הישראלי לנוכחות כמו של ג'ובאני רוסו במרכז המגרש או לכח הפריצה של אוסטרץ', אבל ההברזה הסיטונאית של הזרים האיכותיים יכולה לתת הזדמנות להרבה צעירים ישראליים שעד עתה התייבשו על הספסלים (בעיקר משיקולי תקציב. זר טוב יכול להיות זול יותר מישראלי בינוני).
מעניין במיוחד יהיה לעקוב אחרי קבוצות כמו אשדוד והפועל באר שבע, שקיצצו בתקציב והצהירו על רצונן להבליט שחקני בית, ואפילו הפועל תל אביב, שמצאה את עצמה עם כמה חורים אחרי התאיידותם של בכר, אוסטרץ' ופישונט. השנה הזאת, אם מותר להמר, תהיה השנה של הישראלים, וזו כבר סיבה טובה למסיבה.

מכבי חיפה ממריאה

העלייה של מכבי חיפה לליגת האלופות העניקה לה תוספת תקציב שמשאירה את כל הליגה מאחור, במיוחד כעת, כשההכנסות מזכויות השידור פוחתות. יעקב שחר הוא גם כך איש העסקים החזק והעשיר בכדורגל הישראלי, ועוד 25 מיליון שקל (ההכנסות המשוערות מהעפלה לשלב הבתים) יהפכו את חיפה לקבוצת על, במונחים שלנו, עם תקציב שמתקרב למועדונים קטנים באירופה.
לחיפה יש ערוץ טלוויזיה משלה, והשפעתו של שחר על גברי לוי (לא הבטיחו לנו שהוא יתפטר או משהו?) עומדת לסדר לו ולשלושת המועדונים הגדולים האחרים חלק גדול יותר בעוגת ההכנסות משידורי הטלוויזיה. תוסיפו לזה את העובדה שחיפה היא היחידה ששמרה על רוב שחקני המפתח בסגל שלה (אפילו יעקובו עדיין איתנו), ותבינו את ממדי המהלך שיכול לקרות כאן, משהו בסדר גודל של מכבי תל אביב בכדורסל.
עכשיו, נכון שזה די עצוב ששחר מחזיק את יו"ר ההתאחדות הנרפה בכיס ושהליגה שלנו הופכת ל'וואן מן שואו', אבל לטוב ולרע, מכבי חיפה היא הסיפור הגדול של הכדורגל הישראלי העונה, וזה עוד יכול להיות סיפור מעניין מאוד. במצב העניינים הנוכחי, גם זה משהו להיאחז בו.

מהמקום העמוק הזה

בפוליטיקה מומלץ להיות ריאליים. בספורט מותר לחלום, ללא כל קשר למציאות. בכדורגל, הספורט הכי מגניב שיש, אפשר תמיד לשמור על אופטימיות קוסמית.
לרגע אחד, בפתיחת העונה, מותר להיות אופטימיים: אפשר לקוות שגברי לוי באמת יתפטר, ושהאיש שיחליף אותו, גם אם יקראו לו רפי עגיב, ישכח מכל החשבונות הקטנוניים, יזכור שהוא שליח ציבור, וינסה להוציא את העגלה מהבוץ. מומלץ להאמין שהשר וילנאי יהפוך קצת יותר אקטיבי, ושדו"ח סטרשנוב יפתח את הדלת לדיון אמיתי על מבנה ענף הכדורגל בארץ, ועל הדרכים לשפרו. אפשר לחשוב שמסקנות הוועדה הפרלמנטרית לנושא האלימות בספורט ייושמו, ושרמת האיצטדיונים בארץ תשתפר באמת.
מותר לחלום שהעונה תהיה לנו תחרות אמיתית, שיהיו קצת יותר גולים, שהשערוריות הבלתי נמנעות יהיו מצחיקות ולא טראגיות, שיהיה פה שוב כיף.