ושוב, אל-אקצה בסכנה

אני קורא, ושב וקורא, את דברי השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, בפני ועדת אור. האיש הזה שולל את סמכותה של הוועדה לשפוט בעניין "הסכנה המרחפת על המסגד". וקובע נחרצות: "אני בעל מסגד אל-אקצה, ואני כאומה איסלאמית … ולכן אני היחיד שיכול להכריע אם אל-אקצה בסכנה או לא".
זה מזכיר לי את מאמרו של הסופר והמבקר שלמה צמח, "ברשת המזימות" שראה אור בשבועון "מאזניים" בט"ו באלול, זמן קצר לאחר "מאורעות אב תרפ"ט", שהחלו בירושלים והתפשטו ברחבי הארץ, בדם ואש ותימרות עשן. צמח מזכיר את הסכסוך בשאלת סידורי התפילה ליד הכותל בערב יום הכיפורים תרפ"ט שנוצל ע"י המנהיגות הערבית לחימום האווירה, וממשיך: "עכשיו אפשר להכריז על הסכנה הנשקפת לאקצה מפני היהודים המאיימים לכלותה… מזימה זו צריכה הייתה לרכז את האיסלאם מסביב לשאלה הארצישראלית. כי אם באמת חורשים היהודים רעה להתנקש במסגד, כל ערבי אשר הקוראן קדוש בעיניו יתקומם למעשה זה". וצמח מוסיף: "ומכאן והלאה הרי פתוחות כל הדרכים לפוליטיקניות ולסבך המזרחי".
73 שנים חלפו מאז ועודנו אחוזים "בסבך המזרחי". לא בכדי קרא ערפאת לאינתיפאדה הזאת, שתכנן מראש, "אינתיפאדת אל-אקצה". לא בכדי מכונות יחידות הרוצחים של התנזים, זרוע הפת"ח, בשם "גדודי חללי אל-אקצה". כך הופך הסכסוך הלאומי בין ערבים לעברים, או בין ישראלים לפלסטינים, לסכסוך דתי ממאיר בין יהודים למוסלמים.
בימים הרחוקים ההם לא הייתה מדינת ישראל ולא היה כיבוש, לא צה"ל ולא מג"ב ולא "דובדבן", אלא יישוב קטן בארץ הנתונה לשלטון בריטי. ובכל זאת יוצאים רבבות ערבים "להגן על אל-אקצה". חמושים באלות, בסכינים, בגרינים ובנשק חם, הם עורכים טבח ביהודי חברון, צפת ומוצא ומסתערים על יישובים ושכונות ברחבי הארץ. אלמלא חברי "ההגנה" העומדים מולם, נושאי נשק דל, היה מתעצם הפוגרום. וכבר "בוערת הגורן בתל יוסף ואף מבית אלפא עולה עשן".
זה קרב באב תרפ"ט, 23 באוגוסט 1929. הכל החל ליד הכותל המערבי. מנהיגי הערבים מאיימים, משגרים מחאות, שבים ומכריזים על התנגדותם הנחרצת "להפיכת מקום קדוש זה לערבים לבית תפילה ליהודים". וכבר עולה הצעקה ש"היהודים זוממים להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם", וכבר קוראים להמוני המאמינים להגן בכל מחיר על "המסגדים הנתונים בסכנה". מחר ימלאו 73 שנים לראשית מהומות הדמים ההן, שבהן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו. בחברון לבדה נרצחו ומתו מפצעיהם 66 יהודים שומרי מצוות וחסרי מגן.
עוד חוזר הניגון. ושוב "אל-אקצה בסכנה!" אל דרשות ההסתה השחצניות של שייח' נסראללה, מנהיג חיזבאללה, המרחיב פה להפחידנו, מצטרפת נהמת ההמונים בטהראן. אף הם, אש דת למו, נשבעים "לשחרר את ירושלים". למרבה הצער, גם השייח' ראאד סלאח, אזרח ישראל, יוצק שמן על המדורה. והרי הוא יודע את האמת. באקלים החולה הזה קשה לחזות פתרון של פשרה נבונה והוגנת והסכם מתקבל על הדעת.
מאורעות תרפ"ט, אוגוסט 1929. זכר האימה ההיא. חברון. אך בינינו לבין הזיכרון ההוא ניצב גם ברוך גולדשטיין בחג הפורים תשנ"ד. אילו עצרו חיילי משמר הגבול בפתח מערכת המכפלה את הרוצח, הלבוש מדי צה"ל ונושא נשק, הייתה נמנעת זוועת הדמים, הכרוכה בחרפה שלא תרפה מאתנו – הרג עשרות מתפללים מוסלמים בתפילת השחק בחג הרמדאן.
מה עושים? איך מוציאים את השד הדתי מהמריבה הזאת? יהודי חברון היום אינם חסרי מגן. צה"ל מגן עליהם. אך גם הם אינם מנסים להביא שלום ושכנות טובה לעיר האבות המסוכסכת, להושיט יד. להפך. מהם האחוזים תזזית של קנאות דתית אלימה ועיוורת וחלומות גדולה ונקם. לא מעט מהחיילים השומרים עליהם חשים מרירות ומועקה גוברת. חברון ממשיכה לחוג בחדשות.
73 שנים חלפו מאז. הכל השתנה לבלי הכר. רק השנאה אינה מניחה לנו. היא פותחת בתי אולפנא נוספים, מגייסת את תלמידיה. אש הדת שבה ומאיימת על האזור הנגוע הזה. בני אברהם עדיין לא למדו שאין פתרון כוחני לריב הישן. חבל. היה להם זמן די הצורך ללמוד.