אלימות כמו באמריקה

זה לא שכשרוצחים באמריקה על שום דבר אנשים לא מתרגשים. מתרגשים מאוד. כותבים, צועקים, מוחים. אבל איכשהו, זה לא אותו דבר כמו בישראל. זה סוג אחר של זעזוע. גם אמריקנים מזדעזעים, אבל לא מספיק בשביל לבטל את התיקון השני לחוקה - זכותו של כל אזרח לשאת נשק.
יש לזכות הזאת היסטוריה ארוכה. אמריקנים מעולם לא הפנימו את מושג המדינה האירופי, את ההגדרה האירופית (הניסוח הוא של מקס ובר) שמדינה היא מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. במדינה האירופית חוק וסדר פירושם שרק למדינה מותר להפעיל אלימות. בעיני האמריקנים, זאת פגיעה עמוקה בחירות.
הזכות לשאת נשק מעוגנת לא רק בזה שפעם (במערב שאנחנו קוראים לו פרוע) אי אפשר היה לסמוך על המדינה שתגיע לכל מקום, שתגן על כל אזרח. היא נשענת גם על הפחד שאם יינתן למדינה מונופול על אלימות היא תהפוך לאלימה ודכאנית. לאוזן לא אמריקנית זה נשמע מוזר, אבל הזכות לשאת נשק נועדה בין השאר כדי לספק הגנה מפני המדינה. היא עוגן של חירות.
ישראל לא דומה לארצות הברית במובן הזה, למרות שהישראלים חמושים הרבה יותר מהאמריקנים. הנשק שכל כך הרבה ישראלים מחזיקים בו לא אמור לפגוע במונופול של המדינה על אלימות, ולמרות שלא כולם אכן נוהגים כך, בטח לא בשטחים, אנחנו עדיין מאמינים שמותר להפעיל את הנשק רק בשליחות המדינה. זה לא מקרה. הרעיון שישראל ערבים זה לזה עדיין נמצא בתשתית תפיסת העולם שלנו. אלא שבפועל, הסולידריות הזו מתפרקת.
חסידי הרב-תרבותיות, או כוהני דת "הצמיחה הכלכלית" והשוק החופשי, או כבוד נשיא בית המשפט העליון – כולם תומכים בתפיסה משפטית של החברה כחוזה, כולם מקדמים את הכוחות המפרקים את התחושה הסולידרית ואת מדינת הרווחה.
אני לא מתכוון לומר שרצח על מקום חניה נובע באיזה אופן ישיר מכלכלת פרנקל או מרב-תרבותיות מפוררת נוסח נתניהו או מהמהפיכה המשפטית של השופט ברק. אלימות נמצאת מתחת לפני השטח בכל מקום. אלא שבחברה שמחליפה סולידריות בתפיסה משפטית, שיותר ויותר תופסת את עצמה במונחים אמריקנים, אזרחים הם בסופו של דבר אטומים בודדים, חופשיים. הדבר שיכול לגרום להם לא לירות זה בזה הולך ונחלש. נשאר רק החוזה. החוק. זה לא מקרה שאמריקה מכניסה יותר אזרחים לכלא מאשר כל דמוקרטיה אחרת. היא צריכה להפעיל את החוזה לעיתים תכופות. ואם אנחנו נחושים כל כך להמשיך באמריקניזציה, אז אולי ההשקעה הכי דחופה בתשתיות היא בענף הכליאה.

גדי טאוב – סופר ועורך, שוהה כיום בארצות-הברית ללימודים