היווניה עושה קופה

היהפכו אמריקנים עורם? היתכן שבינות לספיידרמנים ולאוסטינים הם יתנו גם לסרט שלא נפלט מפס הייצור של האולפנים הגדולים לפרוח? זהו על כל פנים הרושם שמתקבל מההצלחה המפתיעה עד בלתי נתפסת של "החתונה היוונית שלי" בארץ הדיסני והמקדונלד'ס. הקומדיה העצמאית, שהופקה עם תקציב מגוחך של 5 מיליון דולר, מסחררת את תושבי ארה"ב כבר מספר שבועות. הסרט יצא לדרכו בחודש אפריל והתקבל בהתלהבות, וכדרכם של סרטים קטנים הדיבור סביבו נבנה באיטיות. אולם איש לא ציפה כי מקץ 21 שבועות, "החתונה היוונית שלי" יהיה שם נרדף לרווחיות: 96 מיליון דולר גלגל הסרט עד למועד כתיבת שורות אלה, וכבר שבועיים שהוא מדורג במקום השני ברשימת הנצפים ביותר של צפון אמריקה.

סוד ההצלחה

ישראלים שביקרו לאחרונה במקומות שונים בארה"ב מדווחים על ביקוש ער בקופות לכרטיסים של "החתונה", על אולמות מלאים, על כך שהצופים מגיבים בשאגות צחוק (ביטוי לכך אפשר לקבל באתר IMDB, שם הוענק לסרט, לאחר הצבעות של כמה אלפי גולשים, הציון 8.1 שלא נתקלים בו בשכיחות גבוהה באתר) ואפילו חוזרים לצפייה נוספת. את "החתונה היוונית שלי" (במאי: ג'ואל זוויק) כתבה ניה ורדאלוס, שגם משחקת בתפקיד הראשי כטולה, רווקה בת 30 ממשפחה יוונית-אמריקנית, שמתאהבת בגבר אמריקני (ג'ון קורבט, "סקס והעיר הגדולה") ונאלצת להתמודד עם הוריה, שמעדיפים שתינשא לגבר ממוצא יווני. מי שאחראית להבאת הסיפור לקולנוע היא ריטה ווילסון, שמתפקדת גם כאשת טום הנקס. היא התוודעה אליו כשהוצג כמחזה יחיד והחליטה שהוא מתאים למידותיו של המסך הגדול. הבעל הסכים עם הקביעה והחליט לגייס את חברת ההפקות שלו לטובת העניין. ההמשך מסופר בתורים ארוכים ליד קופות הכרטיסים, ואולי ראוי לניתוח בשטחי הפילוסופיה והאנתרופולוגיה.
אבל מוקדם מדי לדבר במושגים של שינוי. הנה ניסיון למפות את הסביבה שמאפשרת ל"חתונה" לתפוס גל: הזמן – שלהי הקיץ. תקופת הפוסט-בלוקבאסטרים, רגע לפני שעונת הסתיו מגיעה עם שלל טועני האוסקר. בקונסטלציה כזו - כשהקהל מיצה את רוב להיטי הקיץ, הצעירים חזרו ללימודים והסחורה המונפקת מכיוונם של האולפנים הגדולים כוללת שאריות דחויות מהמחסנים, שלא תמיד מתאמצים להפעיל למענן מערך יחסי ציבור – אפשר להבין איך מצליח סרט עצמאי לבלוט לכמה רגעים, ומשעה שהגיע לצמרת די בכך כדי להמשיך ולהיבנות מכוחו של אותו מעמד, בדומה לספרים שעצם הופעתם ברשימת רבי המכר מניעה צרכנים לא מעטים לרכוש אותם.

מתקפת העצמאיים

מעבר להסבר הנסיבתי, זו לא הפעם הראשונה שסרט עצמאי זוכה לחדור ללבו של המיינסטרים האמריקני. המקרה האחרון בו סרט אינדי מובהק פרץ למרכז הבמה היה "פרויקט המכשפה מבלייר". הסרט פתח ביולי 1999 עם 1.5 מיליון דולר לאחר שהוקרן ב-27 בתי קולנוע בלבד. בתחילת אוגוסט התפשט ללמעלה מ-1000 אולמות ועד לחודש נובמבר אותה שנה גרף 140 מיליון. עלות הסרט נאמדה ב-35 אלף דולר. לא צריך תואר בראיית חשבון כדי להבין מה גרם למפיקי ההרפתקה הקולנועית הזו ליצור שנה לאחר מכן סרט המשך, שאגב, היה יקר בהרבה (15 מיליון דולר) ובד בבד נפל קופתי (26 מיליון בארה"ב). ככה זה כשמסתנוורים.
אם להרחיק עוד במנהרת הזמן אפשר להזכיר את "ליל המסכות". הסרט הראשון במה שהפך לסדרה בלתי נגמרת של סרטי אימה (רק השנה נולד אח טרי למשפחה) יצא בשנת 1978. הוא הופק עם תקציב של 325 אלף דולר והניב בארה"ב רווחים של 47 מיליון דולר, שיחוק במושגים של התקופה. ועוד לפני כן, הסרט "רוקי", שחשף בפני העולם את נפלאות הסטאלון, אותו ניתן להגדיר כחלום הרטוב של כל מפיק: עלותו עמדה על 1.1 מיליון דולר, והכנסותיו האמירו עד 117 מיליון בארה"ב לבדה, זאת עוד לפני שהזכרנו את הצלחת הסרט בפורמט הוידאו שלו. העובדה שזוהי הפקה מ-1976 רק מעצימה את ההשג. בכל אופן, זה קרה בעבר, זה קורה בגדול עכשיו, ומן הסתם עוד יקרה. השאלה היא למה דווקא לאלה?
קשה למתוח קו משותף בין כל ההפקות. סריקה של הסרטים העצמאיים שזכו לחיבוק עממי מעלה שהם מכסים כמעט כל ז'אנר, מטפלים במגוון נושאים, מציגים רמה לא אחידה של טיפול קולנועי. מה שאפשר לומר כמעט בוודאות הוא שקידומם של אותם סרטים נוצר לאו דווקא בעקבות קמפיין שיווקי מחושב עד לצבע הכסאות עליהם ישבו השחקנים בג'אנקט בעלות של עשרות מיליוני דולרים. את הפוש העיקרי, המשמעותי והחשוב ביותר הם קיבלו מהמלצות שעוברות מפה לאוזן, בדיוק כמו במקרה של "החתונה היוונית שלי". גם במאה ה-21, מתברר כי לעתים שיטת התקשורת הכי פרימיטיבית יעילה ומשתלמת יותר מאותם פטישים כבדים איתם הולמים על ראשינו לא אחת.