11.9

האמריקנים משננים לנו כי ב-11 בספטמבר 2001 השתנה העולם לבלי הכר, וכי דבר לא ישוב להיות כפי שהיה.
בזכות כוחם העצום של אמצעי התקשורת האמריקניים, נלעסים הדברים האלה מקצה העולם ועד קצהו. אין כאמריקנים מומחים לשיווק. אין מי שמרבה מהם להשתמש בסימני קריאה. אין זריזים מהם בהשרשת מטבעות לשון קצרות וקליטות, המעצבות את תודעת נתיני תרבותם הכובשת.
הנה כי כן, למגרש שעליו עמדו המגדלים התאומים הם קוראים "גראונד זירו", מונח מהמילון הצבאי, שמשמעותו נקודת הפגיעה המבוקשת של פצצה. המונח הזה השתגר בשפה האמריקנית בעקבות ההפצצות על הירושימה ונגאסקי. השימוש בו בונה בתודעה השוואה מופרכת. שהרי שתי הפצצות האטומיות שהכניעו את יפן קטלו אנשים במספר גדול פי-160. הוא גם רומז על כך שנקודת האפס איננה רק אתר, אלא שהיא תחילתה של ספירה חדשה. כביכול, דרום מנהטן היא מגידו ("ארמגדון"), זירת הקרב בין אלוהים לשטן בחזון האפוקליפסה הנוצרית.
האם התחוללה לפני שנה תפנית המצדיקה את התחושות האלה? האם שקולה קריסתם של מגדלי מרכז הסחר העולמי כנגד מאורעות, שבדיעבד יודעים אנחנו כי סימנו בקע בהיסטוריה? האם מה שהתרחש בשנה שחלפה מאז, מאושש את הטענה הזאת? נזהיר את עצמנו מפני תשובה חפוזה ונזכיר שאת חשיבותם של רבים מהמאורעות המכריעים לא היה אפשר להעריך בזמן התרחשותם. אכן, התרופפה תחושת הביטחון בציבור האמריקני. אכן, הודקו אמצעי הביטחון, על חשבונה של נסיגה בזכויות האזרח. אכן, סולק שלטון הטליבאן באפגניסטן והכלכלה העולמית עודנה מדשדשת, אבל ספק אם סיכום התמורות האלה מקרב אותנו למידת חשיבותם של המאורעות חורצי ההיסטוריה.
"נאום גטיסבורג" נבחר להיקרא באזכרה שנערכה אתמול ב"גראונד זירו". את הנאום הזה – שבועת נאמנותה של האומה הדומעת לחזון שכונן אותה – נשא אברהם לינקולן בעת חנוכתו של בית עלמין לאומי בשדה מערכה עקוב מדם. תחילתו בפסקה "…על יבשת זו, יצרו אבותינו אומה חדשה, שלידתה בחרות וייעודה היא ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים במעלתם". בסיומו קורא הנשיא המנצח לשמור על מורשת הנופלים, שהיא "ממשל של העם, בידי העם, למען העם". כמובן שלא בכדי נבחר הנאום הזה: באמצעותו מוצגת המלחמה בטרור המאיים על ערכי המערב ונכסיו כהמשך המאבק אשר מטרותיו הוגדרו בנאום שנשא לינקולן לפני 139 שנים.
"ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים במעלתם" לא הייתה הסיבה שבגללה יצאו מדינות הצפון למלחמה. רק במהלכה אומץ שחרור העבדים כעילה המצדיקה את שפך דמם של מיליון אנשים. כך גם הטרור והרודנות, אשר עליהם הצביע ג'ורג' בוש כסיבתה של המלחמה הקרבה לבוא: הם אינם הסיבה למלחמה, אלא עילתה המוסרית. בלי עילה מוסרית אי אפשר להפיח רוח מלחמה בבני אומות המקיימות "ממשל של העם, בידי העם".
אבל לפני שיפקוד על פתיחה באש, עוד מוטל על הנשיא להתגבר על ספקותיהם של אנשים אשר אינם נוחים לסימום על-ידי רטוריקה. הם שואלים אם התנהגותה של המעצמה הגדולה, במקרים שאינם נוגעים ישירות לביטחונם ורווחתם של אזרחיה, הולמת את יומרותיה המוסריות. למשל, איך מתיישבת התשוקה לדמוקרטיה עם תמיכתה המוסרית של אמריקה ברודנים פשיסטים כדוגמת פינושה בצ'ילה, או בנסיכי נפט שמידת שחיתותם ואכזריותם אינה נופלת בהרבה מזו של סדאם חוסיין. והם תמהים אם העמדה האנוכית, הנקוטה בידי אמריקה בשאלות האקולוגיות, הולמת את ההנחה שכל בני האדם נולדו שווים במעלתם.